סערות ספתא

חמים בבית.

גשם זלעפות מתדפק על החלון.
מדי פעם ברקים מאירים את השמים.

עושה לי חשק להתכרבל איתך במיטה.
איתך ופיג'אמת הדובים שלך.

לחוש את נשימות גופך הצמוד אלי
ולהרדם.

קוראי הנאמנים שמספרם מסתכם באפס במרבית ימי חול ומועד ודאי תמהים על סיבת שינוי שמו של הבלוג. ובכן, מאחר ואיני נשאב יותר לשום מקום, התהום התבררה כבור רדוד, העונג מפוקפק משהו וזו שלמענה כתבתי, כבר מזה זמן רב אינה פוקדת את המקום, החלטתי ששמו של הבלוג יוחלף לשם בעל משמעות סתמית וסתומה יותר מהשם הקודם.
כעת, לאחר שהבהרתי מדוע שונה השם, אתם ודאי תוהים על שום מה השם החדש. הגיוני. דווקא כאן אני מוצא את עצמי מתקשה לתת הסבר מניח את הדעת, שימנע מכם קוראים נאמנים, נדודי שינה מרובי מחשבות.
אוכל לומר רק כי מדובר בשם שהוא קצה קצהה של שרשרת מחשבות, אחת מיני רבות הקשורות בה. בזו שלמענה אני כותב.

והיא, שכבר אינה כאן, אם תובל לכאן במקרה על ידי עכבר תועה, עדיין תמצא כאן מילים עבורה, כי למענה אני כותב ולה אני עדיין מחכה.

קיץ שלם המתנתי להם.

חמישה ניצנים זערוריים מבצבצים מבעד לאדמת טוף לחה מגשם ראשון
בדרכם להפוך למרבד סגלגל באדנית חלוני, גורמים לי אושר אין קץ.

אושר הגידול שאולי אזכה בו פעם באמת.

סוף סוף אני מרגיש שאת נפתחת אלי.
כמו פרח שחש בקרני השמש המלטפות בשעת שחר.

הרבה שעות של לילה חשוך המתנתי לרגע הזה.

פרח גן עדן שלי.

אני חושב לעצמי למה אני כל כך רוצה לזיין אותך.

זה לא בגלל הגוף המדהים שלך.
זה לא בגלל המציצות הנפלאות שלך.
זה לא בגלל האצבעות שלך שמרטיטות אותי בתוכי.
זה לא בגלל הפה שלך שנעתר לנשיקות שלי.

זה בגלל שכשאני בתוכך אני מרגיש הכי קרוב אליך.

זה לא באמת זיון.

זה החיבור הכי עמוק שיכול להיות בנינו.
ואני רוצה בו כל כך.

אכן לא הבנתי.
חשבתי בעיקר על עצמי.
לא תארתי לעצמי שזה המצב.

אני שמח שסיפרת לי.
זה המעשה נכון.
לספר.

תתני לי לעזור לך ?

אני לא יכול לשאת את הידיעה
ואת חוסר האונים.

בבקשה.

זה סיפור אמיתי וחשוב בחייים שלי.

הובלתי פעם מסע. זה היה באחד הגיבושים לקורס היוקרתי בצבא. הייתי אז קצין צעיר. ילד יחסית לגילי היום. אחרי שלושה ק"מ ראיתי שאחד החיילים נשרך מאחור. אף אחד מחבריו לא טרח לעזור לו. ידעתי שאם הוא ישבר, הוא יודח מהגיבוש. עצרתי את כל החיילים שמאחורי ונגשתי אליו.

הכל בסדר חייל? שאלתי בקול מעט אבהי.
כן המפקד, הוא ענה, מנסה להסדיר את נשימותיו.
אז למה אתה נשרך מאחור שאלתי, הפעם בנוקשות.
אני לא מסוגל המפקד, אני לא מסוגל.

אחזתי בחולצתו בשתי ידי, קירבתי את פני לפניו (כן, ככה, כמו בסרטים) ואמרתי לו "עכשיו אתה נצמד אלי. אתה כל הזמן לצידי ואתה לא מפסיק להגיד - אני לא מוותר".
היו לנו עוד שמונה קילומטרים עד לסוף המסע. המון במושגים של ילדים שרק סיימו תיכון.
המון עבורו. והוא לא ויתר. כל שארית הדרך הוא הלך ורץ לידי ולא הפסיק לרגע. לא לרוץ ולא להגיד "אני לא מוותר". את הגיבוש הוא סיים בהצלחה. את הקורס לא.
פגשתי בו אחרי הרבה שנים. הוא היה עם אישה וילד. עצר להזכיר לי, להגיד שלום ולהגיד לי שמאז הוא לא מוותר בכלום. זכרתי. ועוד איך זכרתי. אני לא יודע מה הביא אותי לעשות את מה שעשיתי. הייתי יכול לתת לו להשתרך מאחור. לתת לו להכשל. לא הייתי אמור לעשות מעשה כזה.

לאירוע הקטן הזה היתה משמעות רבה בחיי. מאז גם אני לא ויתרתי. בכלום. והיו לי המון מכשולים בחיים. סיבות לוותר.

ועכשיו, איתך, אני גם החייל וגם הקצין.
לכל אורך המסע איתך אני לא אוותר.
עד הקילומטר האחרון.

המחשבות עליך מדירות שינה מעיני.

את שם מעבר למקלדת ואיני יכול אפילו לשוחח איתך.
רק לדבר אליך בתוך ראשי. לשאול ולענות ולתהות.
לו ידעת כמה שעות ביום אני מקדיש לך.

המחשבה שממש עכשיו הייתי יכול להיות בתוכך.
המחשבה שממש עכשיו הייתי יכול לחבק חזק ולטעום ממך.
המחשבה הזו שורפת מבפנים.

עבר עלי חודש קשה איתך.
אני כל כך רוצה שהכל יחזור.

מתגעגע לזמן שלך איתי.
מתגעגע אליך המון.

יש לנו כל כך הרבה לעשות ביחד.
מתי הסשן המכאיב הזה ייעשה לנו יותר נעים ?

הרבה מילים אליך מתערבלות בראשי.
ביום, בלילה, ברגעי מנוחה ועבודה.

מילים מכל הסוגים והמינים.
יפות, מתחנפות, מלטפות, מחכימות, זנותיות וכועסות.

מילים נערמות למשפטים בראשי.
עבורך.

אני יודע כמה הן חשובות לך.
כמה ואיפה הן נוגעות.
כל כך הייתי רוצה לתת לך אותן.

אבל בבואי לכאן, הן מתערבלות, מסתבכות.
הופכות אותי לעילג.
מכניעות אותי.
מתפוגגות.

אל תכעסי.

המילים שלקחתי נמצאות עמדי.
לקחתי אותן מתוך פחד.
פחד שיתגלו.
שתתגלה נשמתי לאחר.

אשיב לך אותן כאן.
אט אט.

אשיב אותן ואוסיף.
ככל שאוכל.