סערות ספתא

פגשתי אותה באחד מימי השבוע שעבר.
השעה היתה שעת ערב מאוחרת. למחרת היום הייתי אמור לקבל החלטה חשובה בחיי והייתי צריך זמן לעצמי. לחשוב ולהחליט. איני יודע מדוע אבל הרגשתי צורך להרגיש טוב עם עצמי. שטפתי את גופי במים וסבון, לבשתי את המכנסיים והחולצה האהובים עלי, הזלפתי על עצמי את הריח החדש שלי (בושם נשי שמריח עלי נפלא – ככה היא אומרת.....), על פני הותרתי את הזיפים שהיו בדיוק במידה הנכונה כפי שאני אוהב, טבלתי את ידי בכיסים ויצאתי אל הספסל שבפארק.
הלכתי אליו בדרכים צדדיות. כשאני רוצה להיות עם עצמי אני תמיד מעדיף את זה ככה. אני מוצא את דרכים הצדדיות מתאימות יותר. יש בהן קנה מידה אנושי שמאפשר לי להתבונן. יש בהן שקט שמדגיש את הצלילים. אני תמיד מחפש נתיב אחר בו עדיין לא צעדתי. נתיב נוסף של דרך צדדית שאוכל להתכנס בו לתוך עצמי ולהתבונן.
היא פסעה מולי במדרכה הצרה באחת מאותן דרכים צדדיות. מרחוק, לא היה בה משהו מיוחד שמשך את תשומת ליבי. רק אישה נאה בשמלה פרחונית. ככל שהתקרבה הבחנתי במבט. מבט מתעניין. אותו סוג של מבט נשי שאני שם לב אליו בעיקר כשאני מרגיש טוב עם עצמי. חייכתי בתוך עצמי, מוחנף. חיוך אחד מתוך שניים באותו ערב.
את צעקתה שמעתי מיד לאחר שחלפה על פני ומבטינו הצטלבו. מבטה המתעניין ומבטי המחויך.
סבתי לאחור. כתפה דיממה. חוט ברזל חלוד שנכרך סביב עמוד חשמל קרע בבשרה. אני מצטער. אתה לא צריך להצטער. אתה לא אשם. אני צריכה להסתכל יותר טוב לאן אני הולכת. כשהתקרבתי אליה התבוננתי בה ובפצע. הוא היה עמוק ומכוער. והיא יפה. בואי, יש כאן בית קפה קרוב. נשטוף לך את הפצע. אולי יהיה להם גם קצת יוד ותחבושת. טוב.טוב. נלך.
הלכנו כך אחד לצד השני בשתיקה. שני אנשים זרים שהמבט בניהם הוביל לכל מה שנאמר באותו לילה. בית הקפה היה כמעט ריק מאדם.מלצרית משועממת ישבה ליד הבר והמתינה בחוסר חשק גלוי ללקוחות תועים כמונו. שבי כאן. אלך להביא לך מים ואראה אם יש להם קצת עזרה ראשונה. כששבתי עם כוס מים ראיתי אותה בוכה בראש מורכן. מתביישת בבכי. תהיתי. היא לא בכתה קודם.
למה את בוכה ?
הביטה בי ודיברה. ישבתי מולה, התבוננתי והקשבתי. בעיקר היא דיברה. לעיתים שאלתי שאלות. מנסה ללמוד אותה. מנסה לאפשר לה לומר את מה שהרגשתי שהיה בה. לאט לאט התערטלה בפני. אומרת לי דברים שלא אומרים לזר. גם לא לחברה טובה. לעיתים גם לא לבן הזוג. ישבתי מולה, התבוננתי והקשבתי. אבקת הקפה (תרופת ספתא דמשקאית שעובדת מצוין כשאין משהו אחר) שספגה את הדם המפעפע מתוך הפצע כבר התייבשה. גם דמעותיה כבר יבשו מזמן. ידעתי עליה המון דברים ובעצם לא ידעתי עליה כלום. האם היא נשואה? היכן היא מתגוררת? בת כמה היא? במה היא עובדת? חלק מהדברים יכולתי לנחש. קראתי את הסימנים. את השאר לא אדע לעולם.
כשחייכה לראשונה מאז שנפגשנו ידעתי שהגיע הזמן ללכת. שלוש שעות של שיחה חלפו להן.
רק שאלה אחת נותרה לי. למה אני ? כי יש לך עיניים טובות. הביטה בי וחייכה שוב. אתה מקשיב נפלא.
חייכתי גם אני. חייכתי את החיוך השני שלי באותו ערב. חיוך עצור.
הייתי צריך שיקשיבו גם לי. הייתה לי החלטה חשובה להחליט וידעתי שאין מי שיקשיב.
נפרדתי ממנה לשלום, לא לפני שאני מוודא שמחר היא הולכת לעשות זריקת טטנוס מיד לאחר הקפה של הבוקר. לא הצעתי לה להפגש שוב והיא לא בקשה זאת. שנינו ידענו שזה אירוע חד פעמי.

השעה כבר היתה מאוחרת מאד. מרבית הבתים סגרו את עפפיהם והלכו לישון. באותן דרכים צדדיות השתרר שקט. אל הספסל לא הגעתי. חזרתי לבית ריק והלכתי לישון.

ההחלטה התקבלה למחרת. בבוקר. בבית הכסא. מקווה שהחלטתי טוב.

שם בחללית, מכורבל וחשוף ונתון לך ועלי מסכת הטייס, אמרתי לך מילים.
אני לא זוכר את כל מה שאמרתי. אני רק זוכר שאמרתי שיש לי אהבה לשתיכן.
הרבה דברים אמרתי וכתבתי לך במשך הזמן שלנו. את יכולה, אם תרצי, לא להאמין לדבר.
רק תזכרי את המילים שאמרתי לך שם.
הן הנקיות שאמרתי בחיי.
תזכרי ותאמיני להן ולי.
תזכרי שהיתה לי אהבה בשבילך.

המקום הזה הוא למעשה אוסף מילים ממני אליך. מילים שהרגשתי וכתבתי עבורך. מילים שהייתי רוצה שישמרו.
רוצה לשמור ולזכור כאן גם מעט מהמילים שלך שנכתבו למעני.
חשבתי לצנזר חלק או אולי להגיב על כמה מהמילים כאן אבל בסופו של דבר הן נשארו כמו שהן.
אלו מילים מההתחלה, לסוף. מילים ממך אלי.


26.06.07 -

גם אני רציתי לגעת בך, אז נגעתי בו במקום. (-:
אני עקבתי אחר כל התווים שלך שיש בהם אצילות וגם שבירות.
יש בי כמיהה להכניע אותך.
מצאתי את עצמי חושבת עליך.
שגיתי בדמיונות על תחושת הידיים שלך ואיך זה ירגיש ברגע הראשון,
משהו בשבירות, משהו באצילות ובחוסר הגבולות. נימה מרומזת של מופנמות.
אני רוצה לגעת בך.
אין לך מושג כמה אני משתוקקת אליך עכשיו.
יש לך קול מיני ברמות הטירוף.
תשמור לי את החלב שלך ?
אני התחלתי לאונן פה במקום ציבורי. לא משתלטת על עצמי. (-:
גמרתי עליך עשר פעמים ביום שישי (-: רצוף.
אני חושבת עליך לא מעט.
אני רוצה להגיע אליך יותר עמוק ואמיתי משחשבת שאפשר.
ההתמסרות שלך היא הדבר שמרגש אותי. איבוד גבולות, טוטאליות, שייכות.
לא משנה לי עכשיו אם תהיה בתוכי או אהיה בתוכך. רוצה להתחבר אליך.
נעים לי להרגיש את הרטט של הטלפון כשאתה כותב, הכי קרוב למגע שלך (-:
אל תהיה טיפש, מה שקורה כאן הוא הדבר האישי ביותר שקרה לי מזה זמן רב וגם אתה מודע לעוצמות ולנדירות של זה.
הקול שלך עושה לי את זה ברמות קשות.
אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהפקיר לך אותי.
כל כך קרובה להתאהב בך. כמעט בלי להכיר אותך. לא יהיו לנו גבולות, נכון?
ואני חולה על התחת הרזה שלך גם.
בוקר טוב (-: גרמת לי להשתוקק אליך הרבה.
אין לך מושג כמה אני רוצה אותך.
יפה וסקסי בטירוף.
אני נמשכת אליך עד שאני מתקשה להביט בך.
התשוקה שלי אליך מעבירה אותי על דעתי.
נראה לך נורמלי שארצה אותך כל כך אחרי שקבלתי?
אתה מתוק עד אין קץ (-:
אני רוצה אותך ותאלץ להתמודד עם זה.
בוקר טוב XXX שלי. גם לנו היה לילה מדהים. אתה מתוק ומקסים שקשה לתאר.
אף אחד לא זיין אותי כך וגם לא יזיין.
לעולם לא יהיה לי מספיק ממך.
אני כל כך מאוהבת בך כלבלב שלי.
אני אוהבת אותך.
רוצה להתמסר לך .
אז עכשיו אתה שולט בי.

- 03.01.08


ועכשיו, כשארצה לדעת מה חשבת או הרגשת כלפי, אבוא לכאן.
גם את מוזמנת כמובן. תמיד.


בקרוב, זכרון - חלק ג'. החלק האחרון.

מכשפה מקסימה במגפיים גבוהים, לבושה פיג'מה ומעיל שחור, יושבת לצידי בסושיה תל אביבית.
אוכלים, מתנשקים ומתחבקים כמו ילדים בגיל שש עשרה. חצות ויותר. כסאות מורמים. תה עם נענע. מסביב אוירה של סוף.

רגעים של עולם משלנו.

הרגעים הכי טהורים שלנו יחד.

בימים האחרונים אני קורא ספר ( "בארבע עיניים" ) שנכתב על חייהם של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובאר. אי אפשר לומר שזו ביוגרפיה אלא יותר הצצה, רכילותית אפילו, לתוך חיי הזוגיות שלהם, סיפור אהבתם ואהבותיהם לאחרים.

הקטע הזה, הלקוח מתוך הספר נכתב ( בלשון נקבה ) ע"י סימון דה בובואר לתלמידתה והמאהבת שלה, אולגה קוזאקייביץ.


" אני רוצה שתדעי שאין הבעת פנים אחת, אין רגש אחד, אין אירוע אחד בחייך שלא מעניינים אותי.
את יכולה להיות בטוחה שכשאת יושבת לאכול יש מישהו שיתעניין מאד לדעת איזה מרק את אוכלת.
מטבע הדברים, המישהו הזה ישמח מאד לקבל מכתבים ארוכים ומפורטים"


כשקראתי את השורות הללו חשתי שאלו בדיוק המילים שאני רוצה לומר לך.

את מתפוגגת לי אט אט ועדיין אני מרגיש צורך לדבר אליך. אפילו כאן.
אני יודע שזה מעט תמים מצידי.

יום חדש.
עבודה חדשה.
אנשים חדשים.

כבר כמה ימים אני חושב על היום הראשון שלך.

תצליחי.
אני בטוח בכך.
את לא יודעת אחרת.

אני מתרגש בשבילך.

אני צריכה לעזוב אותו, שאלת.
שתקתי. שתיקה ארוכה מהרגיל.
אני יודעת מה אתה חושב, אמרת.
השתיקה שלך מדברת.

חשבתי על השאלה הזו הרבה פעמים.

שאלה קשה שאלת אותי.

צפיתי בכם.
כל אחד לחוד וביחד.
שמעתי מילים ממך וממנו.

האיש שלך הוא איש מקסים.
אוהב אותך ודואג לך. הוא האיש שלך.

קצרה היריעה, כאן במרחב האינסופי הזה עבור התשובה שלי.
ובעצם אני כלל לא בטוח שכאן המקום.

בתור התחלה, אוכל לומר לך, לא.
את לא צריכה לעזוב אותו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

והיא?
אל תכעסי עליה.
איני מכיר אותה, אבל אני משוכנע שמעשיה באו מאהבה אליך.
מדאגה כנה שמאפילה עשרות מונים על הפרת האמון.

היא עשתה את מה שאני הייתי צריך לעשות ופחדתי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הם, שניהם, אנשים שאוהבים אותך מאד.
תשמרי עליהם.

קצת הסתבכתי.

ברגע של יוהרה הצהרתי שאלמד אותך לאהוב. מאין לי לדעת מה זאת אהבה בכלל ?
אפשר לחזור בי ? ככל שאני חושב על זה אני לא ממש יכול ללמד דבר כזה גדול. אהבה.
במקום זאת, אוכל להציע לך את האהבה שלי עצמה.

רוצה?

אני זוכר את תחושת הרעב המתגברת בדרך מבית הספר הביתה. למזלי היא לא היתה ארוכה מכדי שהרעב יהפוך מציק. זה היה בעיקר סוג של רעב נעים ומצפה.
ניחוח האוכל של אמא שהוכן במיוחד עבורי עלה באפי מבעד לחלונות המטבח עוד בטרם פתחתי את שער חצר ביתנו. מיד כשנכנסתי הביתה, הייתי מתיישב לשולחן הפורמיקה הירוק והישן על גבי כסא מתקפל, מוקף בריחות של אוכל מוכר וידוע, טבול בהרבה אהבה אמהית שנסכה בי בטחון ותחושה של בית.
אמא היתה מגישה לי את הצלחת והייתי נוגס בטעמים המוכרים עד שהצלחת התרוקנה ובדרך כלל הייתי מבקש עוד וחיוך של הנאה על פני.
גם היום כשאני מכין את האוכל של אמא, בלי שום סטיה מהמתכון או מדרך ההכנה, כל התחושות האלו עולות בי שוב ושוב. אני חוזר להיות הילד הקטן בדרך מבית הספר שמגיע הביתה אל תחושת הבטחון והחמימות, אל האהבה האמהית אין קץ. אוחז במזלג באותה דרך אופיינית לי רק כשאני אוכל את האוכל של אמא וחוזר בעונג רב לעבר שאינו ניתן לשינוי.
האוכל הזה, פשוט ככל שיהיה הוא אחד משורשי האדם שהפכתי להיות. בדיוק כמו אותם ספרי "Time life" שגמעתי שוב ושוב בילדותי או אותם חולות ששוטטתי בהם שעות בחיפושי אחרי חיות שונות ומשונות בשוליה של עיר ילדותי.

אז את מבינה למה ספגטי עם רסק עגבניות?

מנהגם של ילדים קטנים להשליך צעצוע ישן בבוא חדש מלפניו.
הישן מושלך לקופסאת הצעצועים הישנים ובמהלך הזמן אף יושלך אל פח השכחה.
יש מן המנהג הזה לרמז על מעברם של הילדים מעולם של מלאכים צחורי ישבן אל עולמם של שעירי הגפיים.
התמימות, הכנות והטוהר נעלמים ובמקומם באים השקר, הזיוף והעמדת הפנים.
והצעצועים, למרות שאין בינה בראשם בודאי תוהים מה חטאם ומדוע הושלכו כך, חסרי שימוש.
כל שנותר להם הוא לצפות בצעצוע החדש בעיניים כלות מבעד לחרכי קופסאת הצעצועים ולקוות שיום אחד יחזרו לענג את אדונם הקטן במסעו אל עולמם של שעירי הגפיים.

ובנתיים נאמר:
יחי הצעצוע החדש.