סערות ספתא

אני מניח שאם הוא היה ממשיך לדפוק לי את הפה, הוא היה גומר בתוכי.

חבל שהוא לא החזיק לי את ראש כדי לשלוט בקצב והעומק שהוא דופק לי את הפה. יכולתי רק לקוות שזה היה עמוק בתוך הפה.

הייתי מת להרגיש את הפעימות שלו בפה שלי.

איך ידעתי שהיא נהנית ? לפי המציצות שלה.

כשהייתי מתחתיהם היא מצצה לי בתאווה תוך כדי שהוא דופק אותה.

היא היתה ממש באקסטזה. אי אפשר היה להבין את זה אחרת.

לצערי אני לא מספיק מאומן במציצות. עד היום מצצתי לחמישה או שישה גברים ותמיד זה היה לכמה שניות עד שהם חזרו לזיין אותה.

הייתי רוצה שהם ישכבו בנחת אחרי שהוא גמר בתוכה פעם אחת ושהוא יתן לי למצוץ לאורך זמן. שאוכל ללמוד ממה הוא נהנה.

שאוכל לשלוט במציצה ובעונג שאני מעניק לו. שפיכה שלו ממני תהיה פרס עבורי.

הוא נכנס לתוכי בהססנות. גניחות העונג שלי הגבירו את ביטחונו והוא החל להנעץ בי עמוק יותר ומהר יותר.

והיא ? רכנה לצידו, לשה את אשכיו, לוחשת לו מילים. שיתרוקן בתוכי. הזונה שלה.

כשיצאנו ממנה ביום שבת האחרון, הוא נתן לה נשיקה ונפרד ממנה.

ברכב, שאלתי אותו אם הוא אוהב אותה.

הוא ענה מיד כן וזו הפעם הראשונה שהרגשתי שהתשובה אמיתית.

הרבה פעמים כאב לי שהתשובה היתה אחרת.

הפרפר עשה את שלו.

כשהייתי מגיע אליהם הביתה, היא תמיד היתה מקבלת אותי בחיוך רחב ומקסים. הייתי ניגש אליה ונעמד לצד שולחן העבודה שלה. כשהיא עוד ישובה על הכסא מול המחשב שפלט הודעות במסנג'ר מאנשים שונים, מיוזמתה היתה שולפת את הזין והביצים המגולחות שלי ומתחילה למצוץ וללקק. רגליה היו מתפסקות, ממתינה לשווא לידיי שיבחשו בפתח הרטוב שלה. לפעמים היתה עוצרת לרגע כדי לנשום אחרי שהוא נבלע כולו בתוכה, או סתם כדי לענות להודעה חשובה תוך כדי שהיא פולטת "אני משוגעת על הזין והביצים האלו". אחרי שהייתי גומר לה בפה והיא היתה בולעת הכל, היא היתה ניגשת לחדר העבודה שלו כדי להודיע לו שהגעתי. היא היתה מתמהמהת איתו דקה או שניים בחדר ואחר כך היו שניהם יוצאים אלי. "או, כמה שאני שמח לראות אותך", היה אומר מדי פעם. היא היתה חוזרת לשולחן העבודה שלה והוא היה מכניס אותי לחדרו כדי להראות לי את התקדמות העבודה.

אחר הרבה זמן, כשהכל נגמר, שאלתי אותה, מה היית עושה איתו בחדר כשהייתי מגיע.
היא שוב חייכה את החיוך הרחב והמקסים שלה וענתה. מנשקת אותו. עם כל הפה.
והוא ? מעולם לא אמר לי דבר נוסף. רק שהוא שמח לראות אותי.

"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין"

אני לא יודע אם באמת לכל אחד יש קשר למשפחת השכול. לי יש. איני אומר זאת בגאווה אלא בעצב רב. שמו נעם. ככה, בלי וו. בן 18 הוא חדל להיות. עלם צעיר שכדור פילחו.

בשנים שלא היו לי אחים והיו הרבה מאלה, הוא היה הכי קרוב להיות לי כאח קטן.
אין לי הרבה זכרונות ממנו. הכל נמחק. נשארו רק תמונות וזכרון מוחשי אחד.
כזה ששמור אצלי כמו סרטון וידאו ישן בו הוא חוזר לחיים מול עיני. אני חושב שזה ככה תמיד, לפחות אצלי. תמיד נשאר לי מאנשים שהולכים ממני זכרון מוחשי אחד ובו הם חוזרים לחיים.

אני זוכר אותו משחק איתי כדורגל בחצר בית הספר. שנינו הצטיינו מאד בזה. היינו יריבים למשחק.
בעטתי את הכדור רחוק וגבוה לעברו. והוא, בתנועה מושלמת הרים את רגלו הצנומה ועצר אותו במקום. זה די קשה לעשות. אני ממש זוכר את התנועה הזו שלו. ואת פניו המחייכים. כאילו זה קרה היום. ותמיד כשאני רואה את הסרטון הזה, בימים כאלו ובימים אחרים, אני רואה בעיני רוחי את במבי. כזה הוא היה. מין במבי. בחור שחום, צנום עם פני תינוק עדינות וחיוך ללא סוף. היתה בו חמלה ודאגה וטוב לב. היתה בו תמימות ועדינות של ילד קטן. של במבי.

הייתי בהלוויה שלו אבל לא התקרבתי. נשארתי רחוק.
לא רציתי ממנו זכרון של ארון מונח באדמה.

מעולם גם לא הייתי בקבר שלו.
לא רציתי ממנו זכרון של אבן ושם חרות.

רציתי שישאר במבי.

וככה הוא נשאר לי בימים האלו ובימים אחרים.
במבי שמשחק כדורגל.

ככל שהימים עוברים מאז ארזה מזוודה קטנה, מעט חפצים בה והלכה, אני מרגיש יותר ויותר בחסרונה.
הבית התרוקן ונותרנו לבד. אני והאיש הקטן שלי. התחושה העמוקה שחלק בלתי נפרד מחיי ומגופי איננו לידי מחלחלת לתוכי כל רגע ורגע ובכל מקום ומקום. עכשיו, כשאני רק עם עצמי, אני מרגיש עד כמה אנחנו מחוברים אחד לשני. מה רב וחזק הקשר ביננו. עד כמה טובים לי החיים איתה.

היא לי כמים. כאוויר לנשימה.

כשהשמים מתקדרים והעולם נצבע בגווני אפור ושחור
והכל סביבי הופך קר ורטוב ועצוב,
אני זוכר לעצמי שהשמש, נסתרת מעין, עדיין זורחת מעל לכל השחור הזה
ויום אחד היא תחזור וקרניה החמימות יקרעו בקדרות
והעולם יצבע שוב בצבעים של אדום, כתום, ירוק וחיוך.

בניגוד לדעתי כבעל הבלוג ולהחלטתי לא למחוק לעולם מילים שכתבתי ( אני שומר לעצמי את הזכות למחוק תגובות בלבד ), החליטו חברי מערכת הבלוג לאחר ישיבה סוערת שארכה מספר חודשים, לשנות מילה אחת מאחד הפרסומים הקודמים שנכתבו לזו שכתבתי לה. מילה קטנה וחסרת משמעות בפני עצמה וחשובה מאד כשהיא שזורה לה בין שאר המילים נמחקה והוחלפה במילה אחרת. ניסיתי להתנגד, איימתי בהטלת וטו, בהתפטרות, בקיצוץ משכורות ( הרי הם חיים בתוכי ועל חשבוני ) . כלום לא עזר. נאלצתי להכנע.
לטובתי רק אומר שאף אחד מקוראי הנאמנים והותיקים לא יבחין בשינוי הקטן והמהותי כל כך ושהנאתם הצרופה של הקוראים החדשים המצטרפים מדי יום לא תפגם במאום.

בערב החג שטפתי את הרצפה שלנו. שיהיה נקי לחג. בשפה של ספתא שלי עליה השלום, עשיתי ספונג'ה. וככה, בחולצת טריקו פשוטה של איזה אוניברסיטה מברזיל ותחתונים מהוהים שלובשים רק בבית, שטפתי אותה. זו רצפת פרקט. אמיתי. עשויה מרצועות של עץ אלון. אמנם יחד הן יוצרות מראה אחיד אבל למעשה כל אחת שונה מרעותה. עברתי אליהן עם המגב והסמרטוט. עברתי עליהן בחדר השינה, בכניסה, בחדר העבודה ובמטבח. עברתי עליהן גם בסלון ובפינת האוכל. עברתי על כולן.
ואז ראיתי אותה. בפינת המשפחה שלנו. זו שעוד מעט תהיה לנו. רצועה אחת מבין רבות מספור. מן הסתם ראיתי אותה ועברתי לידה מאות פעמים. דווקא אז באותה שטיפת רצפה הבחנתי בה באמת. ראיתי כמה היא יפה ושונה ואחרת. יש לה גוונים אחרים ומרקם אחר. מעכשיו, אחרי שגיליתי אותה, תהיה לרצועה הזו פינה מיוחדת בליבי. כל פעם שאעבור שם אקדיש לה מבט. אפילו אם זה יהיה מבט קטן. היא הפכה להיות רצועה מיוחדת מבין רבות אחרות ורגילות.

אחר כך, כשסיימתי, התיישבתי לנוח על קצות המיטה וחשבתי לעצמי שזה כמו עם אנשים.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מדבר אל הבטן.
אומר לה מילים מתוקות של איש גדול.
דיבורים קטנים, שטותיים, אל איש קטן.
איש קטן ששוכן בבטן הגדולה.

אני מצפה לו. לאיש הקטן שמעבר לבטן.
שיחבק את אצבעי בידו הקטנה.
שיביט בי בעיניו התמימות ויחייך.
שאהיה בשבילו אבא.

ובנתיים אני מוצא את עצמי מדבר אל הבטן.
רוכן אליה. נוגע, מלטף, מקרב לחי ושפתיים.
מנשק נשיקות קטנות ועדינות ומדבר.
מדבר אל האיש הקטן שלי שמעבר לבטן.