סערות ספתא

אני לא יודע אם באמת לכל אחד יש קשר למשפחת השכול. לי יש. איני אומר זאת בגאווה אלא בעצב רב. שמו נעם. ככה, בלי וו. בן 18 הוא חדל להיות. עלם צעיר שכדור פילחו.

בשנים שלא היו לי אחים והיו הרבה מאלה, הוא היה הכי קרוב להיות לי כאח קטן.
אין לי הרבה זכרונות ממנו. הכל נמחק. נשארו רק תמונות וזכרון מוחשי אחד.
כזה ששמור אצלי כמו סרטון וידאו ישן בו הוא חוזר לחיים מול עיני. אני חושב שזה ככה תמיד, לפחות אצלי. תמיד נשאר לי מאנשים שהולכים ממני זכרון מוחשי אחד ובו הם חוזרים לחיים.

אני זוכר אותו משחק איתי כדורגל בחצר בית הספר. שנינו הצטיינו מאד בזה. היינו יריבים למשחק.
בעטתי את הכדור רחוק וגבוה לעברו. והוא, בתנועה מושלמת הרים את רגלו הצנומה ועצר אותו במקום. זה די קשה לעשות. אני ממש זוכר את התנועה הזו שלו. ואת פניו המחייכים. כאילו זה קרה היום. ותמיד כשאני רואה את הסרטון הזה, בימים כאלו ובימים אחרים, אני רואה בעיני רוחי את במבי. כזה הוא היה. מין במבי. בחור שחום, צנום עם פני תינוק עדינות וחיוך ללא סוף. היתה בו חמלה ודאגה וטוב לב. היתה בו תמימות ועדינות של ילד קטן. של במבי.

הייתי בהלוויה שלו אבל לא התקרבתי. נשארתי רחוק.
לא רציתי ממנו זכרון של ארון מונח באדמה.

מעולם גם לא הייתי בקבר שלו.
לא רציתי ממנו זכרון של אבן ושם חרות.

רציתי שישאר במבי.

וככה הוא נשאר לי בימים האלו ובימים אחרים.
במבי שמשחק כדורגל.