סימנים

קומה 3

לא בטוחה אם הלב נרגע, אם הקצב עלה לרמה שכבר לא מבחינה בפעימות או שנפטרתי בדרך.

מה עשית לי, נבלה.

חודשיים. איך יכולת? איך אתה חי עם עצמך?

עולה על מטוס ומשאיר את החיים מאחור. איש חשוב עלק. מי אתה חושב שאתה? ומה עכשיו? הודעה ממך משעה הזויה תתקן את הכל? לחזור אחורה אי אפשר. לא מוכנה. אתה לא תעשה לי את זה שוב.

דברים צריכים להשתנות כאן ועכשיו. דף חדש, חלק.

לכתוב עליו סיפור אחר. כזה שבו אתה כאן. רק כאן, איתי. 

הדלת פתוחה לכבודי

סופרת עד 3 עם כל שאיפה ונשיפה וכל היתר, לוודא שאשאר בחיים כשאראה אותך.

אתה פה. אלוהים כמה התגעגעתי אליך ושנאתי אותך. אתה פה. הפנים היפות עם הירוק של העיניים וקימטוטי הגיל תקועים ברצפה. הידיים שלך מושטות קדימה. נשלחות אלי. עם האורך שלך אתה כמעט מגיע. נבלה כמה שאתה יפה. אפילו ככה. אפילו אחרי כל הזמן הזה בלעדיי. אפילו כשאני שונאת אותך.

היום נפתח דף חדש. חלק. נצבע את הלבן שלו בפסים וסימני אהבה חדשים. נצייר סיפור חדש.

תתיישר. ישר! יותר!

מריחת צבע ראשונה צלצלה מהפנים שלך כשפגשו את כף ידי. ועיניים שגעגוע טבוע בהן, והתנצלות, וחרטה. בצדק. מי מוותר על דבר כזה?

יפה לך מתוח. קנווס לבן ומושלם שלי.

נקי. חופשי מהסיפורים שהיו לך עליך, על מי שאתה. איש חשוב. כאן אתה כלום. אפס. היום אתה אפילו לא טוי. אתה קנווס חלק ויפה. עירום וערום ועלוב.  אתה לא כלב. 

תולעת.

זרועות עור דקות עוברות בריפרוף על כולך. להזכר. להרגיש. לעורר. 

ונוחתות אחרי תנופה. מציירות על הדף החלק את מי שהיינו, את מה שנהיה. חודשיים לא ראו עליך אותי. מציירת אותנו ורואה אותך מצטמרר מהתרגשות עם כל סימן אהבה שנוחת עליך. גב. רגליים. התחת היפה. רכוש שלי. כמה אני שונאת אותך על שהלכת. על שחזרת. כמה אוהבת אותך. כמה אתה יפה.

קוים אלכסוניים לאורך גופך. כמה זה יפה. אתה. אמנות. וציפורניים נשלפות.

קוים מסודרים עושים לי צמרמורת בקטע לא רע בכלל. אבל חייבת לשבור את כל היופי הזה עם כמה אלמנטים פריסטייל. כמו ששברת אותי.

למי כאב יותר?

ומנשקת את היצירה שעליך, היצירה שאתה. כאילו שזה ירפא את הסימנים שהשארת לי על הלב.