אחרי סשן אינטנסבי וקשה, היא יושבת על הספה, רגועה, בתוך עצמה,
אני על השטיח, בין הרגליים שלה, משובלל, בתוך עצמי, שנינו בטוב,
ויש הרבה קירבה ואינטימיות ונינוחות ורוגע, ומעט מילים.
ואז היא מלטפת לי את הראש ואומרת, ברוגע, כאילו מהרהרת בינה לבין עצמה:
אתה תהיה כנוע וצייתן, ומרצה ומשרת ומעניק, ומכוון כולך אלי, אתה תהיה מתמסר ותתן את עצמך,
אתה תתן הכל ועד הסוף, אתה תהיה שרותי, אתה תתמסר כאילו אין מחר.
אתה לא תתווכח, לא תתמרד ולא תתקומם, אתה רק תתמסר ותרצה. רק תתמסר ותרצה.
ואז אתה תהיה עטוף, אז אתה תהיה מוערך, אז אתה תהיה מוכל ורצוי, ואהוב. אז אתה תהייה שייך.
אז תרגיש סוף סוף שייכות. אז תהיה שייך לי. רק ככה.
ואני מתחיל להגיד משהו על זה, אני אפילו לא זוכר מה,
והיא שמה אצבע על השפתיים שלי, להשתיק אותי, ואני משתתק והיא אומרת.
אמרתי כל מה שהיה להגיד בנושא הזה, זה לא דיון, אמרתי מה ואיך יהיה. זה הכל.
והלב שלי עוצר. פשוט אוצר באותה השניה.
ובאותה השניה שהיא אמרה את זה, הרגשתי כזו הקלה, כזו הקלה, כמו מסך שהורם מעל עיני, כזו שמחה פשוטה.
זו היתה שניה כל כך מכוננת, כל כך ברורה, שניה שבה ברור לך הכל. שניה שבה אתה מבין הכל.
שניה כמו השניה שבה הבנת שזכית בפיס, ונגמרו כל הצרות שלך.
שניה מושלמת. שניה מכוננת. שניה ששנים רבות לאחר מכן חיפשתי לשמוע את השניה הזו בדיוק- שוב.
שניה שבה שתקתי, כי לא היה צריך להגיד כלום יותר. לעולם.
שניה שבה נעלתי את השיניים והשפתיים חזק חזק, בשביל שהשניה הזו לא תעבור לעולם.
שניה שבה אתה מבין שהגעת הביתה, לבית שמעולם לא היה לך.
אחת השניות שבהן הייתי כל כך שייך.