אני שומע את הפה שלי מתריס, עונה, מתווכח, על גבול החוצפה, ובטח שהרבה מעבר לגבול
הכניעות הצייתנות והריצוי.
בשלב הזה זה כבר לא בשליטתי, זה כאילו שאני שומע מישהו אחר מדבר, אין לי יכולת לסתום לו את הפה,
למרות שהמישהו האחר הזה הוא אני והפה הזה הוא שלי, זה גמור ועשוי, הפה הזה עכשיו חסר רסן וחסר שליטה
והכי מתסכל שזה אפילו לא משהו גדול, או חשוב, לא משהו להילחם עליו, לא משהו להתריס בגינו, בכל זאת, זה קורה.
זה לא קורה יותר מדי, לא משהו שקורה לעיתים תכופות מידי, לא דיל ברייקר, לא אסון, ובכל זאת, זה קצת מעיב, קצת מעכיר,
רק קצת, וזה לא צריך להיות. אף אחד לא רוצה שזה יהיה. זה קצת מוציא את הרוח מהמפרסים.
אנחנו מדברים על זה, זה מדובר באופן גלוי בוגר כנה ופתוח, אני משתף אותה כמה זה מתסכל אותי שזה קורה,
כמה אני לא מרוצה כשזה קורה, כמה שזה הפוך מאיך שהייתי רוצה. כמה שבמקום זה, בדיוק במקומות האלו,
הייתי רוצה להיות רק כנוע וצייתן, רק מרצה.
כמה הייתי רוצה שם רק כן גברתי, בבקשה גברתי, תודה גברתי. בדיוק בדיוק במקומות הללו.
זה עולה מידי פעם בשיח שלנו, לא פעם לא פעמיים ולא עשר דיברנו על זה, על התסכול שלי מזה.
היא אומרת שזה חלק מהקסם שלי, שזה פחות מפריע לה, ויותר מחייך אותה, שזה חלק מהתבלינים
שעושים אותי מי שאני, ומי שאני, ובכן, מתובלן כראוי, כך היא אומרת.
היא אומרת שזה חלק מהדיל, שהיא רוצה מישהו חכם, פיקח, עמוק, חד מחשבה ומהיר מחשבה,
אז זה חלק מהדיל, כך היא אומרת.
אני מעריך את האמירה שלה, מאד. אבל אני לא מרוצה. ממני אני לא מרוצה, זה לא מי שאני רוצה להיות.
אחת הפעמים, אחרי שהפה שלי השתחרר קצת וחצה גבולות קצת, בעוד שיח על כך, כשאני מתוסכל מכך והיא משועשעת מכך ומהתסכול שלי, היא שאלה אותי אם הייתי רוצה שהיא תעזור לי להיות מי ומה שאני באמת רוצה להיות, ולא המתקומם המתריס והחצוף שאני.
בהכי ספונטני אמרתי שכן, בטח, בטח שהייתי רוצה שהיא תעזור לי להיות מה שאני כל כך כמהה להיות. בטח.
היא חשבה רגע או שתיים ושאלה, אם אני ארצה שזה יהיה של שנינו ביחד, ושוב אמרתי בעיניים בורקות, בטח שאני רוצה, בטח.
מי לא רוצה עוד חוט שמחבר בינו לבין השולטת שלו? עוד מכנה משותף איתה? עוד ביחד איתה? עוד שטח מגע וחיכוך איתה? עוד תחום איתה? עוד השקה אליה? עוד קירבה וסימביוזה איתה? בטח שרוצה.
לאחר מכן היו הרבה שיחות על הנושא, הרבה חקירה שלה אותי על הנושא.
חקירה שלה למה אני כזה, ומה הטריגרים לזה, ועוד ועוד חקירה, הרבה שיחות על זה.
ואז באחת השיחות היא סיכמה, שאלה שוב אם אני רוצה בזה, ואחרי שאמרתי שאני כמהה לזה,
היא אמרה שזה יכול להיות קצת לא נעים, שיהיו התניות, וזה יכול להיות קצת מייסר וכואב, ואם זה בסדר לי ואני עדיין רוצה בזה.
עניתי לה בשאלה, שאלתי אם זה מה שהיא רוצה, והיא אמרה, כן, אני רוצה בזה, והוסיפה, שלדעתה זה חשוב, לדעתה זה פן
חשוב בכניעות שלי, ושיש כאן מחסום שאני צריך לעבור בשביל להגשים את הכניעות והריצוי שלי, ולא פחות חשוב, בשביל להעמיק את הכניעות והריצוי שלי אליה, אז כן, היא רוצה שנעבוד על זה ביחד. היא רוצה בזה.
פאסט פארוורד כמה ימים, הפה שלי שוב משוחרר, הפעם היא יושבת על הספה, זקופת גב, היד שלה על הברך שלה,
כף היד שלה פתוחה כלפי מעלה והיא אומרת,
דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים, אתה יודע את זה, אתה יודע שגבר לומד הכי טוב מהביצים שלו,
אז תביא את הביצים שלך ושים אותם כאן, והיא מפנה את מבטה לכף ידה לסמן לי היכן זה הכאן הזה.
כשהביצים שלי אצלה ביד, והנוהל הזה קורה לא בפעם הראשונה, היא מחזיקה אותם על סף הכאב, מחזיקה אותם כמעט כואב, ולא נעים,
והיא שואלת.
למה אתה מתריס?
למה אתה מתנגד?
למה אתה מתחצף?
למה אתה לעומתי?
למה אתה מתווכח?
אין לי תשובות לשאלות הללו, היא גם לא מצפה לתשובות.
והיא ממשיכה,
אני לא כועסת, אני מבינה שקשה לך, שאתה רוצה להיות טוב ולא להתנגד ולא להתעמת ולא להתחצף,
אני רוצה לעזור לך להיות טוב, אני לא כועסת.
אתה אמרת לי שהחלום שלך להגיד על הכל רק כן גברתי ותודה גברתי. אני לא כועסת, הפוך, אני רוצה לעזור לך להגשים חלומות.
אתה רוצה לבקש ממני לעזור לך? זה הכי טוב, שאתה תבקש שאני אעזור לך להיות טוב ולא חצוף ומתנגד ווכחן ומתריס, תבקש.
אנחנו שנינו רוצים את טובתך, ככה לאט לאט דרך הביצים אתה תלמד להפסיק להתחצף ולהפסיק להיות צודק ולהפסיק להתווכח.
היא לא לוחצת על הביצים חזק מידי וכואב מיד על ההתחלה, לא.
היא לאט לאט לוחצת יותר ויותר, מאפשרת לי להתרגל לכאב בביצים, להכיל אותו, היא רוצה כאב מתמשך,
היא רוצה לדבר שם, בכאב ביצים שלי, היא רוצה שיח ארוך תוך כדי הכאב שלי.
כשהיא רואה שאני לא בשיח כי כואב מידי, היא מרפה קצת, מאפשרת לי מנוחה רגע, על מנת שנחזור לשיח,
שהיא תחזור לשיח, אני במקום הזה לא באמת יכול לדבר, רק לנהום להנהן להוציא הברות בודדות ובעיקר
להסכים איתה.
היא מספרת לי שם שכיש כאב זה סימן שדברים לא בסדר, לא תקינים, גם כשהגוף כואב זה סימן שמשהו לא בסדר,
שמשהו צריך תיקון.
כשיש כאב שיניים זה סימן השן לא בסדר, כשכואבת הבטן זה סימן שיש בעיה בבטן, וכן הלאה, היא מסבירה לי,
שהכאב מסמן משהו לא הרמוני, וגם באישיות שלי זה ככה, היא מסבירה לי, ומכאיבה ומכאיבה ומכאיבה.
כשכואב, זה סימן שמשהו לא בסדר, גם באישיות שלך, כשאתה כנוע, מרצה, צייתן, אז לא כואב, נכון? היא שואלת? שואלת ולוחצת על הביצים ומכאיבה.
כשאתה כנוע, מרצה, צייתן אתה מוכל, נכון? אתה רצוי? נכון? אתה אהוד ואהוב, נכון?
והכי חשוב, מרוצים ממך, נכון? אתה מקבל מילים חמות ומתפעלות מכמה שאתה טוב,
זה ההפך מכאב, נכון? זה מה שאתה רוצה, נכון? זה מה שטוב לך באמת? נכון?
זה מי שאתה רוצה להיות, נכון? נכון?
נכון?
ועל הכל אני עונה נכון, להכל אני מהנהן ומסכים.
והיא ממשיכה,
לאט לאט אתה תפסיק להיות מתריס כל כך, נכון? אתה תפסיק להיות חצוף וכחן ומתנגד, נכון? שואלת ולוחצת על הביצים ומכאיבה,
אתה תפסיק לקלקל לנו אותך הנפלא, הכנוע והמרצה והמציית, נכון?
וכל כל הזמן הזה כואב לי כואב לי כואב לי בביצים. כל הזמן הזה.
ועל הכל אני עונה נכון. נכון נכון נכון.
אני יודעת שכואב, כואב זה טוב, כואב זה מלמד, כואב ללמוד, כואב זה טוב לך, כואב משפר אותך,
הדרך להגשמה העצמית שלך כואבת, ככה זה, כואב לגדול. כאבי גדילה, כאב גדילה איפה שכואב באמת, בביצים.
הכאב הזה למרות שהוא כואב לך ואתה לא רוצה אותו, הוא משחרר אותך להיות אתה. הוא טוב לך, הוא חשוב לך. תודה לי עליו היא אומרת.
תודה לי על הכאב הזה שמשפר אותך, תעריך אותי על ההשקעה בך ובחינוך שלך, בהגשמה שלך.
תודה לי שאני מאפשרת לך להיות הכנוע הצייתן והמרצה שאתה כל כך רוצה להיות, גם אם כואב, במיוחד כשכואב,
הכאב מלמד הכי טוב, הכאב פותח לך את הדלת, הכאב משפר אותך, משחרר אותך, תודה לי עליו.
כמה דקות לאחר מכן, כשהכל נגמר, ואני על כרית על הרצפה ברגליים שלה, אוסף את עצמי לאט לאט, היא אומרת,
תגיד לי כמה אתה אוהב אותי.
תגיד לי למה אתה אוהב אותי.
אתה רואה כמה שזה מקרב אותנו למרות שאתה נשלט בלאי חצוף מתמרד עם פה גדול וחסר חינוך באופן כללי?
אתה רואה כמה אני טובה אליך?
ואני ממלמל לעצמי,
אני אוהב אותך יותר ממה שאני יכול לתאר במילים, יותר ממה שמילים יכולות לתאר,
ואני מרגיש על הגוף שלה שהיא שמעה את המלמול הזה שלי.
פעם היה פעם.