אמצע פברואר, קר, גשם שוטף,
אני נוסעת לפגוש אותך
משהו בי מרגיש שזה הולך להיות משהו אחר
חדש
מרגש
מסעיר
עמוק.
אני מגיעה לחנייה ורואה אותך יוצא מהאוטו
אני יודעת שזה אתה וזה מוזר לי לראות אותך
סופסוף אחרי 3 שבועות של התכתבות שהיה בה הכל
מוזיקה
חפירות אל תוך המח
ואש, אש ממש ממש ממש חרמנית
שדיגדגה לי בכל מיני אזורים בגוף והרעידה לי את המח.
אני חונה
לובשת את מעיל הפרווה הסינטטית שלי ויוצאת אל הגשם.
נכנסת אל הבר, מתיישבת, מסתכלת על הפנים שלך
MASTER OF DRAKNESS
אתה אפילו לא כזה דארק, קצת חנון חמוד כזה
עם חושך בקצוות ומח מטונף.
אני מסתכלת על השפתיים שלך
אני רוצה לנשק אותן, מהרגע הראשון
זה לא קורה לי הרבה, די נדיר אפילו.
וזה בהחלט היה כיף לנשק אותן
נשיקה שמבחינתי לא רציתי שתיגמר אף פעם
וגם לא שמתי לב למה שקורה בזמן הזה
עד כדי כך שכשחזרתי הביתה מצאתי את האטב שלך מחובר לשרשרת שלי.
איך זה קרה? מתי זה קרה? אין לי מושג.
ושם זה התחיל, המסע הזה
לתוך שחרור השליטה שלי
לתוך גילוי דברים שלא ידעתי עלי
לתוך הכאב
לתוך הצלילות
לתוך הידיים שלך שעושות בי דברים שאף אחד לא ידע לעשות
זה אפילו לא משנה מה הן בדיוק עושות
לתוך הזין המושלם שלך, בעצם הוא לתוכי, אבל לא נהיה קטנוניים
והוא באמת מושלם
חושבת שאף פעם לא אהבתי זין ככה.
לתוך המח שלך שעף עם המח שלי למקומות יצירתיים
למקומות מטונפים
למקומות כואבים, לגילוי של הכאב, לכמה שאני אוהבת אותו
למשחק שלי בין ההתמסרות לפייט שאני אוהבת לתת
לקללות
לחוצפה
למשחקי התפקידים
לקשירות
לחוסר האונים
לנר שמטפטף לי על הגב ושורף אותי מבפנים
לניילון שעוטף אותי בזיעה של עצמי וגורם לי לחזור לרחם
לעצמי מטפסת על שש במדרגות הבית שלי
כי אני מדמיינת אותך נדלק מזה
לקצה ועוד קצה ועוד קצה
כמה אני אוהבת את הקצוות האלו שידעת להוביל אותי אליהן
לעצמי, נשלטת ואוהבת את זה ממש.
קצת מכורה גם, אם להיות כנים.
להומור הציני והשחור
לחברות
לאהבה
אתה תמיד תהיה המאסטר הראשון שלי
וזה משהו שלא אשכח אף פעם
גם אני תמיד אהיה הנשלטת הראשונה שלך
הצעצוע הראשון.
אני תמיד אשאר צעצוע
ואני תמיד תוהה אם זה בגללך או שתמיד הייתי.
אני עכשיו מרשה לעצמי באמת להפרד
להסיר את הקולר המטפאורי
להמשיך הלאה לאן שהדרך תיקח אותי
וזה כואב וגם עצוב.
אני אוהבת אותך, מאסטר.
וחייבים שיר שברון לב:
