על כיפה אדומה וחיות אחרות

היום אני מתגעגעת.

כבר הרבה זמן לא כתבתי פה רגש, אולי הדחקתי אותו.

רוב הזמן אני כבר פחות

אבל זה כבר כמה ימים ששכמה ימין כואבת לי

ואני לא ישנה טוב

והיום בבוקר קמתי עם געגוע.

זה כואב להתגעגע

במיוחד שאת לא יודעת אם מתגעגעים אליך גם

סביר להניח שלא.

המשכת הלאה מהר.

זה קשה לא לדעת אם הייתה לי באמת משמעות.

יש לי חור בלב בצורה שלך

והוא כואב לי.

זה כבר לא כואב באופן סדיר כמו בהתחלה,

אבל לפעמים הוא קופץ

כמו מכת אימפקט מפתיעה.

ואני כבר לא יודעת למה אני מתגעגעת

האם זה אליך

או לדבר הזה שהיה שם.

למבט בעינים

לאהבה

לפעמים סתם בא לי לשלוח לך שטויות שאני רואה

אני יודעת שזה יצחיק אותך

וגם אותי

ונצחק ביחד.

זה לא קל למצוא מישהו שיש לו את אותו הומור

ויש דברים שאני פשוט יכולה לשלוח רק לך.

אבל כבר לא.

הם נשארים אצלי.

או כשאני מגלה איזה שיר ממש טוב

או איזה הרכב/להקה חדשה.

או איזה אמן

או השראה

או תמונה סוטה שמדליקה לי את המח

והייתה מדליקה גם לך.

מסתבר שזה לא רק הגעגוע למגע

לסקס המופרך (מסתבר שאפשר למצוא כאלה)

לניצוץ והבערה.

אני מתגעגעת לחברות.

היית גם חבר שלי

נראה לי

לפחות ככה הרגשתי.

ועכשיו יש חלל שקשה למלא.

וגעגוע.

מלא געגוע.

ודמעה קטנה

ועוד אחת.