לקום בבוקר, 6:45, אי אפשר לקרוא לזה בוקר, מבחינתי זה עוד אמצע הלילה, אי אפשר לקרוא למה שהיה לפני זה לילה, הילדים ישנו איתי (עניין שקורה לא מעט מאז שנפרדנו) יש לי פיסת מקום עלובה במיטה, בכל זמן נתון יש עלי איזו רגל, יד, פרצוף קרוב מדי ואני צריכה ספייס. הקטן עם כאב שיניים התעורר 80 פעם בלילה, לא ממש ישנתי, אני עייפה, פיזית, אבל בעיקר מנטאלית. עוד יום מתחיל, זורקת את עצמי מהמיטה, פיפי, לצחצח שיניים, לנשום, גם היום הזה יעבור, גם השבוע הזה יעבור, גם המצגת שאני צריכה לסיים בלו״ז בלתי סביר תסתיים, אתמול לא נשמתי מרוב לחץ, איך ארים 3 קונספטים ב-5 ימים, מחשבת את השעות, מסמנת לי איקסים במח על הימים שעוברים, כל כך הרבה מטלות כל הזמן, צריכה למצוא לי בית, כבר חשבתי שמצאתי וזה נפל, מתאבלת על הבית שלי, המושלם, שנראה כאילו יצא מקטלוג, אני אוהבת כל פינה בו, כי כל פינה בו היא בדיוק אני, עוד מעט יגורו פה אנשים אחרים, יהיה לי בית אחר, בשכירות, לבד, כמה זמן לא חיפשתי לי בית לבד, 20 שנה כנראה, איך מכניסים גם את זה בלו״ז? עצוב לי, עצוב לי ממש, זה השלב האחרון, הסטמפה, החיים כפי שהכרתי אותם נגמרו, עכשיו יהיה משהו אחר. זה קצת מפחיד. צריך לקנות מתנה לחברה של הקטן, צריך לקנות מתנה לחבר של הגדול, צריך לקנות בגדים לטקס יום השואה, לחתום על אישור לטיול, לעשות הזמנה מהסופר, יש אסיפה בבית ספר הזה ואסיפה בבית ספר ההוא, כמה רעש אלוהים, החיים לא עוצרים אף פעם ואיך שאני אומרת את המילה חופש תמיד מגיע סטרס היסטרי לפניו. אני לא נושמת, אין לי אוויר. לסמן וי, כבר סיפרנו לילדים, כבר עזב את הבית, כבר עשינו הסכם, כבר חתמנו עליו, כבר היינו ברבנות וגיחכנו מתחת למסכה על הטקס המפגר ביקום, כבר בכינו וסיכמנו והספדנו את כל מה שהיה, כבר מכרנו את הבית ובכל יום כזה פירור בנפש שלי נשבר ואז הייתה הקלה, גלים של גלים של כאב משולבים ברגעי אקסטרים וחוזר חלילה. מי ידע שלהתגרש זה כל כך מורכב? כל כך הרבה תפעול, זה כמו עם ילדים, עד שאתה לא מביא אותם אתה לא מבין מה זה אומר. אז גם להתגרש, עד שזה לא קורה אתה לא יכול להבין מה זה אומר. כל כך הרבה פרטי פרטים לחשוב עליהם ולעשות בזמן שהנפש מתפרקת ומנסה להרכיב את עצמה מחדש ולהבין מי אני, בלי היד הזו שנכרתה לי עכשיו. אין אף אחד שיקח ממני לרגע קצת משא, אני צריכה להיות העוגן של עצמי וגם של הילדים ואני משענת קנה רצוץ עכשיו, רצוץ מאוד ותשוש, אני אישה טובה דיה כרגע, זו המטרה שלי, אין לי שאיפות גבוהות, רק להצליח לעבור עוד שלב, עוד יום, עוד רגע. לעבור דרך כל השיט של השנה הזו והיא בהחלט סיפקה לי את המיץ של הזבל ולצאת חדשה. אני חזקה, אני יודעת שזה יקרה, אבל יש רגעים שפשוט בא לי להניח את הראש על הברכיים של מישהו, איזה מבוגר אחראי ושהוא ילטף לי אותו ויגיד לי: ילדה יהיה בסדר. ואז אוכל לכבות לרגע את המח ולכאוב חזק את כל הכאבים האלו שבלב ולטפטף זהב בין הסדקים. לקחת אוויר לריאות ולנשום, פשוט לנשום.
גירושין.
עוד יום.
פחות סקסי היום.
אבל גם זה חלק ממני.
