אתמול בבוקר התעוררתי עם לחץ לא מוסבר בחזה וקושי לנשום.
התווספו לזה כל מיני תופעות פיזיות שונות שיכולות להעיד על התקף חרדה או חלילה התקף לב.
עשיתי סריקה עצמית לבדוק אם יש סיבות להתקף חרדה:
וואלה, במפתיע נראה שממש לא, אני כבר כמה חודשים ממש ממש בטוב,
היו לי כמה ימי חופש נפלאים ומלא פעילויות, חג עם חברים, מסיבות, טריפ פטריות הכי חיובי שהיה לי בחיים, יש לי קשר חדש שמרגש אותי,
מלא חברים מסביבי, אני ממש אוהבת את הבית החדש שלי, היחסים עם הגרוש ממש בטוב, הילדים בתקופה טובה, אפילו חזר לי החשק לצייר.
לא, לא נראה שיש איזו סיבה נראית לעין לדבר הזה.
טוב, אז התעלמתי רוב הבוקר וכשהגיע השלב לאסוף ילדים ממסגרות ולהתחיל את שירותי ההסעות וההזנה הבנתי שמצבי לא שפיר במיוחד
ואולי כדאי לוודא שבכל זאת לא מדובר בהתקף לב.
הגרוש הוזעק והתחלנו במסע שהתסיים ב-21:00 בבדיקת א.ק.ג.
הכל היה תקין, אפשר להרגע.
אבל עדיין תעוקה קשה בלב וחוסר נשימה.
קמתי ככה גם היום בבוקר.
ואז בדיקור נפלה בי ההכרה.
עברה שנה,
עברה בדיוק שנה.
אני חווה פוסט טראומה של הלב.
אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר של שנה שעברה היו החודשים הקשים של חיי.
זה התחיל בגרוש שעזב את הבית באמצע אוגוסט,
ובסופ"ש הראשון שהייתי אמורה לבלות ללא ילדים, התבשרתי שהוא נדבק בקורונה בדייט,
מפה לשם, 10 ימים לבד עם הילדים בזמן שהוא מפורק פיזית ואני מפורקת רגשית.
אח"כ הילדים נדבקו, אז 10 ימים בלעדיהם בבידוד ללא בני אנוש כשאני במצב שבור ומפורק.
זה התלווה כמובן במזגן שהפסיק לעבוד, מכת נמלים, יונה מתה בכניסה למחסן ועוד נפלאות שאני כבר לא זוכרת.
וכמובן שזה בעיקר התלווה בהבנה שחילחלה לאט לאט שזה הסוף של הקשר שלנו
שאתה כבר לא אוהב אותי. ולא נמצא שם בשבילי באחד מרגעי הקשים ביותר.
זה כאב, הלב שלי כאב כמו שלא ידעתי או זכרתי שהוא יכול לכאוב.
בכל זאת עברו איזה 20 שנה מאז ששברו לי אותו.
אבל הוא נשבר לרסיסים.
והבידוד הזה נגמר, היישר לתוך היומולדת שלך (שהוא גם יום ההולדת של אמא שלי, כן, פרויד היה עושה מזה מטעמים)
ואני אישה עם טאקט, אז הרגשתי ששיחת יחסינו לאן ביומולדת, זה איך לומר, פחות מתאים.
אז הכנתי לך ארוחה מפוארת וחגגנו, עם הפיל הזה שבחדר ובינינו.
ואחרי שבועיים נפגשנו שוב (כן, כבר היה פחות מקום בלו"ז בשבילי)
ועשינו פעם אחרונה את הסקס המופלא הזה שבינינו, הייתה שם גם אינטימיות,
כזו שכבר לא הייתה בדייטים שקדמו לדייט הזה.
זה היה כנראה סקס של ידיעה שהוא האחרון.
וכדאי להנות ממנו ממש עד הסוף עם כל מה שיש בו.
ואח"כ דיברנו וכאבנו את הסוף
וזה נגמר.
והלב שלי כאב, הלב שלי כאב מאוד.
הוא המשיך לכאוב שנה
לפעמים פחות, לפעמים פתאום חזר והיכה בי
ונזרק שוב לקיר
והתנפץ שוב לרצפה.
ואיתו האמון שלי בעצמי
ובאחרים
והאמון שיהיה לי טוב שוב.
כן, זה כאב.
ואני מודה לכל כאב
ולכל שיעור שלמדתי בשנה הזו
ולכל האנשים שהקיפו אותי כדי שלא אפול
ולעצמי, לעצמי אני מודה
כי הנה אני פה וטוב לי
סה"כ ממש טוב לי.
וכבר ממש פחות כואב לי
אולי מעקצץ קצת לפעמים.
אבל הלב,
הלב הוא זוכר
כי עברה שנה
כי הייתה לך יומולדת ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
והיא עברה.
ועכשיו זה עוד ציון דרך.
והלב זוכר שכאב לו.
כי הגוף הוא דבר מדהים.
אבל הוא גם זוכר שהכאב עובר
והחיים...
הם סך כאבינו
והזכרונות הטובים שלנו
והסדקים שלנו
תודה שעברה שנה, לפעמים זה הרגיש כמו נצח, אבל נדמה שזה עבר בטיל
ותודה לב.
שאהבת וכאבת וגם תאהב שוב (וסביר שתכאב גם)
https://www.youtube.com/watch?v=JvOsYMaFxNg
