על כיפה אדומה וחיות אחרות

כשהלכתי לישון בשישי בלילה חשבתי על הפוסט שאכתוב על הסשן המופלא שהיה לנו בשישי שתוכנן להמשך בשבת גם.
6:30 בבוקר התעוררנו לצלילי אזעקה ובומים חזקים.
בהתחלה הגבתי באפטיה הרגילה למי שחי בישראל שנים ורגיל לאזעקות ומתקפות וכל החרא הזה.
אפילו עשינו סקס בממ"ד. 
כשפתחנו טלויזיה והתחלנו להבין את גודל הזוועה. את הדברים שאין להם מילים
שאי אפשר להכיל בכלל, שנפש אנושית לא יכולה להבין.
כאילו כיבו את כל האור של העולם.
הפנים והשמות שרצים לי מול הפנים.
המסיבה, שהיא מסיבה שיכולתי להיות בה בכל רגע נתון

האנשים היפים שרוקדים ושמחים. לא יוצא לי מהראש הבחור עם הגלימה שרץ.
איפה הוא עכשיו? הוא חי? הוא פצוע? הוא נחטף? הוא נעדר?
והתינוקות, כמה רוע יכול להיות בלב לעשות דבר כזה, איך מגיעים למצב כזה?
לא מדובר באדם/שניים פסיכוטים, מדובר באלפים שנכנסו שעשו את הזוועה הזו.
אנשים עם לב שחור
לא השחור הזה שאנחנו אוהבים פה.
ואז הודעה שאחי גויס, לא היה לי ספק.
הוא במטכ"ל.
אתם כבר מדמיינים את התחושות בטח.
בערב מאוחר קיבלת טלפון שאתה גם צריך להגיע.
משכת את הקץ עד ראשון בבוקר.
הייתי אמורה להעיר אותך ב-6:30, כי אתה לא מאלו שקמים בקלות.
אבל לא היה לי אינטרס, רק רציתי להשאר איתך במיטה החמה
להרגיש את הגוף שלך
את הריח שלך
לתת לך ללכת היה אחד הדברים הקשים שעברתי
יושבת בדירה שלך עם החתול ומחכה לשמוע שהגעת אל התופת.
אל הבסיס שנמצא בתוך שיא האימה
בלי להצליח להפסיק לחשוב על מה קרה שם יום לפני.
על חמ"ל בדיוק כמו שלך בבסיס סמוך שנשרף על יושביו.
לשכנע את עצמי שאתה בטוח
שאחי בטוח.
שיחה עם אחי שברה אותי אתמול
סיפר על הקרבות שלהם ביישובים. על התקלות עם מחבלים שיצא ממנה בנס.
במקרה יצא ללילה, אז תוך כדי השיחה אזעקה
הוא זורק את הטלפון והמסך נשאר הפוך.
תמצית החיים בפאקינג ישראל.
אני לא נושמת
חיה מהודעה להודעה
לרגע יש אוויר וצוללת שוב, עד האימוג'י הבא.
מבינה שיש לי עוד זמן ארוך להיות ככה צל של אדם
וזה במקרה הטוב.
משתדלת לא לחשוב על המקרה הרע גם.
לא מצליחה.
מנסה להיות אסופה מול הילדים כשבתוך תוכי אני שברים ורסיסים.
הימים ארוכים ומי יודע אם עכשיו היום או מחר ואיזה יום היום בכלל.
אני אוהבת אותך כל כך
בבקשה תחזור
בבקשה.
בבקשה תחזרו שניכם
בבקשה.