אולי אני האדם שדון קיחוט כותב עליו. באחד השרשורים ההזויים בפורום הכללי. שאין להם סוף. הרי אני זוכרת את התקופה, שלחתי 2 הודעות בממוצע ליום. התקשתי פעם עד חמש פעמים ביום להביע את כאבי העצום. לפעמים, בקשות תמיכה שלי, התפרשו כאיום. למשל, שאמרתי שאני חייבת לדבר כרגע וכי חשבתי שאולי אכתוב על זה בפורום. עשיתי את זה במשך חודשיים והבחור שפגע בי וזוגתו הרגישו מוטרדים.
איבדתי שליטה על ההתנהגות שלי. לא יכולתי להפסיק, הפכתי לאדם שאני לא רוצה להיות יותר. אני יכולה לכתוב אלף הסברים איך יש לו הרבה אשמה למצבי וכיצד הוא עודד אותי להתנהג כך. אבל אני זוכרת שהתנצלתי על ההטרדה והוא סלח לי, הייתי כל כך גאה בעצמי. ביום שהתנצלתי, היה היום שבו מצאתי את הכח להפסיד להטריד. ומשם לקח עוד זמן עד לניתוק. הכוח שקיבלתי היה בשליטה על עצמי, התנצלתי בלי קשר לזה שהוא לקח אחריות בפניי.
אני זוכרת שהשליטה, שיקפה לי את המצב וחיפשה איתי ביחד כלים להחזיר את השליטה העצמית אלי.
לפני 18 שנים. 29 בינואר 2006 בשעה 7:00