|
|
|
כשיש שינוי במצב אבל השינוי לא יציב
אולי הוא יציב ואני כואבת מידי בכדי להאמין לו
אולי חוסר האמון מפחיד מידי בכדי לפתוח
בכדי לספר לך שיכול להיות שאפשר לנסות
כי המערבולת שאני שוחה בה מציפה כלכך
ואני לא רוצה להציף גם אותך.
והקול הזה בראש אוהב להגיד לי שאתה לא צריך את זה
שאתה בטח גם לא תרצה
כי זה היה מושלם ומטלטל מספיק בפעם הראשונה
אז אני שותקת בתקווה שיהיה עוד עם מי לדבר כשהשינוי יהיה יציב
אם את מגיעה מסומנת אחרי שאת נפגשת איתו את תשבי על הספה לבד.
אני לא אגע בנשלטת מסומנת ומשומשת.
אני לא אעשה לך סשן רק כדי שבעלך יוכל לזיין את הנשלטת שלי
חמוד אתה. אני הכי יפה כשאני מסומנת.
אם אתה לא אוהב את איך שאני נראית מסומנת אז כנראה שאתה ממש לא צריך להיות זה שמסמן אותי.
ועם כל הכבוד לנשלטת החמודה שלך.. בעלי ממש לא צריך עזרה בלמצוא זיון. תודה.
בחייאת רבאק, זה מפתיע שחסמתי אותך אחרי הבולשיט שיצא לך מהפה?
רוצה שישתיקו אותי
אחרי שדוחפים לי תחתון רטוב לגרון
אחרי שחוסמים לי את מיתרי הקול עם זין חם וקשה
אחרי שמתפרקים לי בתוך הפה
רוצה לקבל פקודה שלא לבלוע
שהזרע יסתום לי את הפה
שלא אוכל לגנוח כשמפרקים לי את האגן
כי אסור לי לתת לשום טיפה להתבזבז
רוצה שיהיה לי קשה
כלכך קשה שכמעט ולא אצליח
ורוצה לפתוח את הפה גדול ולהראות כמה יפה שמרתי על הזרע והרוק
ועל כל דבר אחר שיבחרו להכניס לי לפה
את חושבת שהיית יכולה להסתדר עם אורח חיים פולי?
אתה שואל בעודך נראה כלכך שקוע במחשבות
כן. פולי עבורי לא היה מועקה.
האהבה שלי אליך לרגע לא נפגעה.
הקושי שלי עם פולי הגיע מתוך הקושי שלך
ועכשיו כשהכל נעצר פתאום קל לך יותר לחשוב
פתאום קל לך יותר להרגיש ולהכיל
אבל אני לא מאמינה בזה.
לא מאמינה שההכלה היא יציבה
ולא מסוגלת להכיל אהבה שתלויה במצב הסטרס שאתה מרגיש באותו הרגע
אולי ננסה שוב
אתה זורק ככה בקלילות עם הסיגריה של הבוקר
בלי לחשוב על הסערה שהמילים האלו מעוררות אצלי
בלי לחשוב על המערבולת שאליה נזרקתי כשהגעת למצב בו חייבים להפסיק לנסות
כי אתה בלהט הרגע ולא חושב על לשמור על עצמך אלא רק על לאפשר לי
אבל אתה לא מאפשר עם המילים האלו.
אתה רק מבלבל
כאילו לא עברה שניה
לפני רגע עשית עוד סיבוב שנספיק לשמוע את סוף השיר
לפני שבריר שניה הייתי בטוחה בזרועות שלך
הרגשתי פיסית את הדברים בהם עכשיו אני נזכרת
שום דבר לא השתנה.
אני עדיין איתך כל הזמן.
החיוך הזה הוא ריק
ההתרגשות היא כלום מלבד הסחה
אין פה יציבות
ואין כאן שום שלווה
האדרנלין חולף
והרגש האמיתי מבעבע תחת פני השטח
הבור נשאר פעור
והתהום לא משתטח
את ההחלמה שלי אני עושה בכתיבה.
כך זה תמיד היה.
מערבולת של רגשות זרוקה על דף והכאב משחרר מעט עם כל מילה שעולה על הכתב
כאן זה אחרת. הבלוג שלי בכלוב הוא דף שמדבר אליי חזרה.
הבלוג הזה הוא חבל התקשורת היחידי שנשאר לי איתך בתקופה שבכל שניה שחולפת אני מחזיקה את עצמי שלא ליצור קשר
אז כשאני לא מסוגלת יותר להכיל אני כותבת ומייחלת שהעיניים שלך יעברו על מה שהעליתי על הכתב.
זה לא הוגן.
זה לא בסדר.
זה לקחת חלקים קטנים מהכאב שלי ולהעביר אותם אליך כי אני לא מספיק חזקה להתמודד עם הפרידה ממך בלעדיך.
אבל אני כן.
אז אני לא אכתוב לך יותר.
למה אני לא משנה את הסטטוס שלי בפרופיל כאן?
כמה קשה זה למחוק ''משוייכת לאדון אהוב''?
אבל זה פשוט.
אני לא רוצה עוד אדון.
לא מסוגלת לדמיין שארצה לתת את עצמי כמו שנתתי את עצמי לך.
רוצה לציית. רוצה להיכנע. רוצה לכאוב. לתת כל חור שיבקשו.
אבל לא אותי. לא את הרכוש שלך. לא את הלב שלי שנשאר איתך..
אותו לא אוכל לעולם לתת.
ואם אוכל לתת אותו, אחזור אליך לתת אותו לך.
פחדתי שאשווה אליך הכל.
שכל נגיעה תצרום כשהיא מיד שלא שלך.
אבל לא היה שם שום דבר שהזכיר לי אותך.
לא יודעת אם זה היה הפומביות של האקט
כשאני גונחת מהצלפות, מרותקת למקום מכופפת
כשהירכיים נוזלות ואני יוצרת שלולית על הרצפה
מתמסרת לסיטואציה כשידיים חזקות עליי
ועיניים מכל כיוון.
לא היה שם שום דבר שהזכיר לי את המגע שלנו.
