לפני 4 שנים. 7 בספטמבר 2020 בשעה 9:47
כמה אפשר לכאוב פרידה
כשאת מוצפת אהבה ותמיכה
כמה אפשר להרגיש מחסור
כשאין בתוכך חלל שדורש מילוי
כמה אפשר להתגעגע
כשאתה פה איתי. תמיד.
המון.
Surreal
לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2020 בשעה 19:20
אתה בא לי בפעימות
ברגעים של שקט
סופרת נשימות
נסחפת בגלים של געגוע
חושבת על הגומות שלך
ועל כך שאי אפשר לקחת מספיק נשימות לפני המוות
לפני 4 שנים. 31 באוגוסט 2020 בשעה 12:54
אתה איתי לנצח
נכנסת ללב ולא תצא משם
לא נהיה יחד
ולא אהיה בלעדיך לעולם
ואתה לא תהיה בלעדיי
אוהבת אותך
לא נושמת
לפני 4 שנים. 24 באוגוסט 2020 בשעה 14:03
עניין של סירוב או הכחשה
בין אם הובהר בצורה ברורה
או מלטף אווירה בטון לחישה
''לא'' מהסס או ''די!'' צועק מתנוסס
כשבא הוא לבד הוא תמיד מתמוסס
צריך צי, דרוש צוות, כמה וכמה, בת בבת
אך אם לא רציתי איך לא הספיקה רק פעם אחת?
לפני 4 שנים. 21 באוגוסט 2020 בשעה 8:31
טריגר אונס
.
.
.
.
.
.
.
במשך שנים התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.. עד לפני בערך שנתיים. התחלתי שם מתוך מקום שאני לא יכולה לחיות בחברה שכזאת מבלי לקחת חלק אקטיבי בלנסות להשפיע עליה לטובה. הייתי מנהלת שיחות עמוקות עם הגברים בחיי על מהות של הסכמה ועל הסכנה בהתנהגות שהיא אולי נחשבת תקינה אך יכולה לעודד אנשים להתנהג בצורה ממש לא תקינה. והייתי על הקו. עונה לנשים וגברים שעברו פגיעה. שומעת ומכילה את הכאב והקושי והזוהמה שנפגעים ונפגעות נכפים להתמודד איתם.
בשנתיים האחרונות אני כבר לא שם. הרגשתי שהגעתי לסף של היכולת שלי להתמודד עם המקומות החשוכים האלו של החברה שרובנו אוהבים להתכחש לקיומם. ואת הסיוע שלי אני נותנת לאנשים שקרובים אליי אישית.
המקרה האחרון נמצא בכל מקום. בכל פיד. ואי אפשר להתחמק. התעוררתי היום עם תחושה קשה שהצטרפתי לציבור שלא פועל כדי לשנות ואני בפעם הראשונה מרגישה אשם על זה שאני לא לוקחת חלק במאמץ לשינוי.
והמחשבות בראש. האם האשמה הזאת היא פשוט תוצאה של טריגר אונס שמופעל אצלי בצורה שונה ממה שהתרגלתי אליו כשהייתי בפוסט טראומה? האם מוטלת עליי האחריות לפעול כדי לשנות את החברה? הקול הסייעתי הפנימי שלי הייתה אומרת לי שאין לי אחריות לשנות התנהגות של זרים שהוטלה עליי מתוקף היותי נפגעת. וברור לי שהאשמה שאני מרגישה היא ביטוי של הצורך שלי בהחזרת שליטה כמו שיש לכל כך הרבה נפגעות. וכמו כלכך הרבה נפגעות, העובדה שאני יודעת רציונאלית שאני לא אשמה בכך שאני לא רוצה להתחפר בזוהמה של החרבה שלנו. ועדיין אני לא מצליחה שלא להרגיש אשמה.
לפני 4 שנים. 15 באוגוסט 2020 בשעה 13:47
You come back to me
After giving me the day to be with my love
You put on a happy face
You claim you want to know how wonderful it was
As I tell you what you say you want to hear
I gutwrenchly must watch as your pain becomes clear
How do you not know I'm yours?
How can you doubt my desire for you?
When will you stop beating me down over this?
Can we please rewind the day?
Let me go back to bliss
לפני 4 שנים. 11 באוגוסט 2020 בשעה 20:16
צריכה את הידיים שלך עליי
צריכה אותך אוחז ולא משחרר
צריכה אותך מגזים
דוחף אותי לקצה ומשחק עם היכולת שלי לספוג
צריכה שתעמיד אותי במקום ולא תיתן לי להחליט
וצריכה שתחליט להכאיב לי
לפני 4 שנים. 28 ביולי 2020 בשעה 23:58
הקריאה שלך אותי מדוייקת אפילו יותר מהקריעה שלך אותי
מרגיש אותי לפני שאני מצליחה להרגיש את עצמי
כאילו שמעת הכל מבלי ששמעת כלל קול
ורואה.
רואה אותי על כל מגרעותיי וחסרונותיי
על כל כאביי וקשיי
רואה אותי כפי שאני
ורוצה.
תודה שאתה אתה אדון אהוב שלי
לפני 4 שנים. 24 ביולי 2020 בשעה 22:15
The way you read me is accurate
Not close, not near, it's percise
The effect you have on me is intricate
It's intense and immense and right
I find myself craving for you to read my mind
If only for a glimps, see yourself through my eyes
Feel the impact of beeing loved by you
Of truly believing you love every gram of me
לפני 4 שנים. 28 ביוני 2020 בשעה 12:34
90 ק''מ זה קטן עלינו.
קטן כי מה שיש לנו חזק יותר ממרחק פיזי
זעום כי בסוף הנסיעה הזאת אני בזרועות שלך
זעיר כי אתה איתי בכל רגע רחוק ככל שתהיה
הרצועה הארורה הזאת על כביש החוף בין חיפה לרמת גן היא הסיבה היחידה שאני לא יכולה להיות במקום הכי בטוח בעולם היום
מפחיד כמה כח טמון בדברים הקטנים ביותר