|
|
|
למה אי אפשר לקבוע ולהסתמך על כלום?!
דברים נאמרים, נזרקים לאוויר, נקבעים וכמעט באופן שיטתי מתבטלים ברגע האחרון...
אז מה אפשר לקבוע? על מה אפשר להסתמך? ואיפה האיזון?
תקופה מתסכלת עם המון סימני שאלה ותשובות מעורפלות.
היה לה יום ארוך
היא עבדה היום קשה יותר מבדרך כלל
כאב לה ממשהו שמלווה כבר כמה ימים אבל היום זה החמיר והיא הייתה צריכה שיבדקו את זה
אני כל היום הייתי בעיסוקיי...
מלא במחשבות על הדברים שכתבתי בפוסטים הקודמים
לקראת הערב סבלנותי מתחילה לפוג לה בהדרגה...
הגעגוע והצורך במגע שלה מתחברים לדאגה שלי אליה וגורמים לי לשבת בחוסר שקט ולהמתין שהיא תחזור אלי אבל היא עוד התעכבה ועצרה אצל חברים...
אני יודע שזה משהו שהיא צריכה לנפש ובאמת שזה לא מפריע לי!
אבל אני צריך אותה כבר כאן כדי להיות שם ולבצע את התפקיד שלי!
אני צריך לחבק ולעטוף אותה כי אני פשוט זקוק לזה!
היא זקוקה להיות מחובקת, נעטפת, מוגנת ומוכלת כי היא פשוט צריכה את זה!
שנינו זקוקים לזה בשביל לקחת נשימה ולחזור לעצמנו!
ובכל זאת, מה זה צורך?
מה ההבדל בין זקוק לצריך? ומה מתועדף איפה וכיצד?
לא עייף כי ישנתי סבבה
אבל מרגיש לא רגוע ולא שקט!
התקופה הזאת שהעבודה היא מהבית וקל ליפול להסחות דעת, מחשבות, חרמנות ונוחות שמקשים עלי מאוד!
ההחלטה המשפחתית שלא מעשנים יותר אחרי תקופה שהיה לנו טבאק בבית והיה נוח לעשות הפסקות ולגלגל לי סיגריה כשבא לי לברוח רגע היא ההחלטה הכי נכונה שאפשר לקחת כי אנחנו לא באמת אנשים מעשנים, זו פשוט תקופה שזה היה נוח לברוח לשם!
עומס הרגשות והיצרים שממלא אותי במחשבות ופנטזיות שרק משאיר אותי חרמן ומשתוקק למגע איתה כראשונה לפני הכל, אך גם עם אחרות (ואולי גם אחרים?)
מתחרמן וחושב על דברים שבא לי לעשות, שבא לי שיעשו לי, דברים שמדליקים אותי שהיא מספרת שעשו לה כשלא הייתי בבית!
הכל מתערבב יחדיו לטירוף חושים מלא ביצר וריגוש
ובתוך כל זה אני צף לי על חתיכת עץ, נאחז בה ומזכיר לעצמי שהמסגרת, הבית, העתיד המשותף והיום יום חשובים יותר מכל ריגוש ויצר שמנסה לשאוב אותי אליו פנימה
הולך לעשות לי מקלחת קרה
מתאפס וחוזר לעניינים
מה בעצם חסר לי?
זאת שאלה שלאנשים מסוגי מאוד קשה לענות עליה...
יש לי:
זוגיות נפלאה עם פתיחות ופרגון הדדי מלא למימוש ריגושים ופנטזיות
התחלה חדשה מלאה במוטיבציה בחיים המקצועיים
כמה התקשרויות מרגשות ומסקרנות עם אלו שמאוד עושות לי את זה (כל אחת בתכונותיה וכשרונותיה)
מרחב לפיתוח ההשראה שלי
ועדין אני לא מצליח לאזן את עצמי, לחלק נכון את הזמן בין החשוב יותר לבין החשוב
כשהבית די מושבת כבר כמה ימים ואינטנימיות מתחלפת רגע בעייפות, חשש מכאבים וסרבול מיני בלי להתכוון אני מעשיר את עצמי בעוד ועוד ריגושים פוטנציאלים אבל מה אז? מה זה אומר על מה שאני עובר? ואיך שולטים בכל הדבר הזה?
מה שמעניין זה הדיסוננס הזה שאני חווה בין הימים שאני מדלג בין שיח לשיח כי באמת איכפת לי ומעניין לי עם כל אחת מהן ועושה הכל כדי לא לגרום לאף אחת חוסר במשהו למרות שהן כולן מודעות לקיום שגרת החיים המגוונת שלי
לבין היום היחיד שבו התאפשר לי השבוע רק שפתאום להיא המיוחדת שהייתי אמור לראות ולחוות היום קפץ איזה עניין מבולת"מ שזה באמת טבעי והגיוני לגמרי! ולאף מקסימה אחרת זה לא מסתדר היום
אז אני פשוט מוצא עצמי יושב לי בחדירות מטרה שכזו, גולל בנבירה אחורה בין מסרונים לישומוני היכרות שונים, שיחות ישנות שאולי נשארו להן עם קצוות פתוחים לקצת מימוש פנטזיות ומגע קרוב אך לשווא...
משם אני יותר ויותר נופל לי לתוך מצב רוח מוזר של "אז מה עושים הערב?"
ואיך פורקים ציפיה, ריגוש ושק אשכים מלא שהתחברו להם יחדיו לחיה משונה שאין לה שם,
פונקציה מורכבת שהפתרון לה הוא ברור בדיוק כמו במתמטיקה ומסובך כמו החיים האמיתיים:
X= פתרון יחיד
X= אין פתרון
X= אין סוף פתרונות
נוטה שלא להכנס למקומות רוחניקים מידי ותראו איך רק התחלתי וכבר אני מתנצל...
כשאני מסתכל על החיים שלי עד כה אני באמת יכול למרקר תקופות בצבעים, גוונים, קצבים וסגנונות שונים בין תקופה לתקופה, אבל השנה האחרונה הייתה באמת מבין השנים המשונות והמאתגרות בחיי
משהו בשנה האחרונה גורם לי לתהות לגבי משמעויות ועוצמות אליהן הגעתי בחיים המוחשיים הגוליים לבין כל מה שגעש בי מתחת לפני השטח...
אם הולכים בדיוק שנה אחורה עד ליום הכיפורים הקודם אני חושב על מה עברתי מאז...
טיול זוגי רחוק מעבר לים שבו התחזקנו, נבננו, למדנו, הגשמנו וגם קצת רבנו...
חזרנו לארץ ועם שניה וחצי של נשימה (וג'ט לג רצחני) התחלתי את אותו אתגר שממנו נמנעתי שנים מפחד של לגלות שאני כמו כולם ואולי גם קצת לא.
וכמובן שבמקטע הראשון התחלתי עם המון מוטיבציה שהובילה אותי לכשלון ראשון שאותו ישר לקחתי למקום חיובי של למידה וניסיון (כי כך אני, מתמקד בחיובי ובלי לתת יחס לקושי)
רגע לאחר מכן עשינו צעד זוגי בבטחון מלא ופתחנו את הנישואים בסערה! השילוב בין ריגוש מיני גדול, לילות ללא שינה ונוזלי גוף והורמונים שהציפו אותנו ואת המצעים המתחלפים בקצב של גרביים ואז פאקינג מגיפה עולמית וסגר שהכניסו אותנו למסגרת לא מוגדרת של מה מותר ומה אסור כשהפנטזיות צפות והבטחון בקשר הוא אבסולוטי אפשרו לנו להסחף לזה עוד ועוד...
הריי אנחנו בתקשורת כלכך חזקה אז למה לא לאפשר לעצמנו "פשוט לזרום"?
את היא חקרה את המקומות שנוגעים בה ואני חקרתי את שלי ובלי לשים לב מצאתי את עצמי במרדף אחרי ריגושים...
בערבי השבוע סקס מזדמן בין בחורה לבחורה, ריגושים, פנטזיות, ריחות וטעמים.
ובימים שקעתי בעצמי בין החיפוש אחרי הריגוש הבא, ניסיון חוזר וכושל לעשות את הדברים והמטלות שעליי לעשות בתור איש משפחה שנמצא כבר תקופה בבית מוצף במחשבות, השראות ליצירה, בלאגן בראש ומחשבות! המון המון מחשבות ותובנות כשהמפגשים השבועיים עם המטפלת רק גורמים לי לתהות יותר ויותר ולצלול לתוך עצמי בעתיד, בהווה ובעבר (בסדר הזה ממש!)
בין כל זה ניסיתי להבין איפה האיזון ולאן הוא נעלם, הקשרים שמתפתחים לבת הזוג האמיתית והנבחרת שלי והרצף המגוון שיצרתי לעצמי גרם לי לקפוץ לא פעם בין "לא רוצה כלום" לבין "בא לי לטרוף את העולם" וזה הוביל אותי שוב ללילות מלאים בטעמים וריחות של בחורות שונות שהתייבשו לי על הפנים...
כשהבנו שהפחד מהתקופה הקרובה עם החזרה לאותו אתגר שהתחלתי לפני שנה בשילוב עם הקשרים שהתפתו לה במקביל לזוגיות שלנו הכניסו אותי למעגל של סטרס משתק היא החליטה לחתוך את הקשר עם ההוא שנגע בה בצורה הכלכך ייחודית דברים קצת התייצבו ואפילו הצלחתי לאסוף את עצמי שוב ולהתגבר על הפחד והאתגר ששיתק אותי אי שם בכשלון של לפני חצי שנה
ודווקא עכשיו כשהיא עשתה את הצעד למעני ולמעננו צצו להם דברים שהצליחו לרגש אותי והאשמה העצמית שלי הגיעה במלוא הדרה...
ומכאן אני תוהה ביני לבין עצמי, מגלגל לי סיגריה אחרי סיגריה (בתור בן אדם שעישן בתקופות ואף פעם לא הגדיר את עצמו כאדם מעשן) ושואל את עצמי יותר מידי שאלות על מה אני רוצה, מה אני צריך וצורך, מה מרגש אותי ומה מונע ממני את הריגוש?
ודווקא עכשיו כשיש את ההיא שמעניינת אותי קצת יותר ממה היא עושה במיטה ואיזה מחשוף יש לה אני שואל האם זה לגיטימי לאפשר לעצמי לחוות כשהמדהימה שיש לי בבית עשתה ויתור וצעד כלכך גדול וכואב כדי שיהיה לי קל יותר...
וכמובן שדברים נעשים והחלטות נלקחות כשהכי לא מצפים להם כי זה אף פעם זה לא זמן טוב להתחיל שלב נוסף ומשמעותי בחיים כמו להתחיל לעבוד על פיתוח התא המשפחתי שלנו לכיוון הורות...
האם יש טעם בכלל לחשוב? או שמא החלטות זה דבר יותר דינאמי ומופשט ממה שאנחנו חושבים שיש לנו שליטה עליהן
חשבון נפש...
