היא הייתה בת 12, אולי 14 כשביקרה שם פעם ראשונה. היא לא זוכרת בדיוק. אבל היא לא יכולה לשכוח את התחושה. היא הגיעה בטיול שבת עם המשפחה. זה התחיל אולי בסרט קצר, או סיור.. היא לא זוכרת. היא זוכרת תמונות.. ותחושה. היא זוכרת את עצמה יושבת בחדר קטן, ועגול ואת הנזירה שבאה לדבר איתם. הייתה לה גלימה לבנה, והיא הייתה כל כך יפה. היא לא הייתה מבוגרת. לרגע כשחייכה נראתה כמו בחורה צעירה. אבל היא נראתה כל כך שלווה. היא לא באמת זוכרת את השיחה ההיא הראשונה, היא גם התערבבה עם כל כך הרבה אחרות. אבל היא זוכרת שישבה שם המומה, מקנאה. במה בדיוק? היא אף פעם לא הייתה בטוחה. לשלווה, כן בשלווה. השלווה הזו שמגיעה מחיים של התמסרות. חיים שלכל פעולה יש משמעות, כל רגע הם עוד הוכחה של נתינה, של אהבה. היא זוכרת את הפרצופים הנדהמים של שאר השומעים כשהנזירה סיפרה להם על נדר השתיקה. היא לא הבינה אותם. תמיד אהבה את השתיקה. היא אף פעם לא הבינה את הצורך של אנשים להפר אותה. סייג לחוכמה שתיקה.. היא חייה את זה. היא זוכרת בסיור שראו נזירה אחרת, כורעת על הברכיים ומטפלת בעשבים השוטים בגינה. איזה שקט היה שם, איזה יופי, וכמה שלווה.
פעם הבאה כבר חזרה לבד, ועם השנים היא מצאה עצמה חוזרת לשם שוב ושוב. היא נמשכה לשם בכל נים בגופה. אבל נמשכה למה? באחת הפעמים דיברה גם עם כהן הדת של המנזר. היא סיפרה לו כמה היא אוהבת את המקום, כמה היא מרגישה שייכת והוא חייך אליה באדיבות והציע לשבת יחד לדבר, לחשוב. הוא היה גבר נאה, צרפתי. אולי בן 50, אולי פחות. היא לא יודעת. היא יודעת שהוא ריתק אותה. כנראה היא גם ריתקה אותו, כי הוא הגדיש בשבילה שעות ארוכות לשיחות. הוא רצה לדעת מה מושך אותה לשם למנזר. הוא רצה שהיא תשתמש במילים שלה כדי לנסח את התחושה. שהיא תבין את עצמה. הוא לא השתכנע שאמרה שהיא מחפשת את השקט, גם לא שסיפרה על השלווה שיש למקום. הוא המשיך והתעקש עד שאמרה, שזו ההתמסרות שהיא רוצה. ההתמסרות הטוטאלית שנותנת משמעות. כשאמרה את זה בקול רם נדהמה. האם ההתמסרות זה מה שייתן לה את השקט הזה? השלווה? הוא חייך אליה בחיוך אדיב, אבל ענה בקול נעים, שאי אפשר שתהיה התמסרות בשם עצמה, היא לא יכולה להתמסר רק בשם ההתמסרות, היא חייבת להכיר קודם את האדון, לאהוב אותו כדי להתמסר.
אז היא עשתה את זה. היא החלה ללמוד כל יום, היא שאבה לתוכה כל מקור מידע שיכלה. אבל כמה שלא ניסתה, היא לא הצליחה. הצלוב נראה לה כל כך חלש שם על הצלב, היא ריחמה עליו. גם לדמות בבשורות לא התחברה. אם כבר מצאה אותה נמשכת לפאולוס, לאגרות התוכחה. להסברים הפילוסים של אמת ורע. אבל הוא לא היה האדון. וכמה שהבינה והכירה את הרעיון של ההקרבה של האדון, את החשיבות שאמורה להיות לה, היא לא מצאה את עצמה רוצה להתמסר לו. והאב, האב נראה לה כל כך רחוק ומנוכר. היא מחפשת יציבות וקרקע, לא רעיון מופשט. בהמשך מצאה את עצמה מבקרת בכנסיות, מחפשת שם אולי תמצא את האמונה, האהבה. ככל שהכנסיה היתה גדולה יותר, ככל שריח הקטורת היה משכר יותר, כך מצאה את עצמה משתוקקת להשתטח על הקרקע, לקבל על עצמה מרות. אבל של מי? לא מרות שמימית. היא לא מצאה אמונה. אולי של הארכיטקט המדהים שבנה את הכנסייה, אולי לצייר או הפסל שהצליחו לזקק תחושה ליצירה. לקח לה זמן להשלים עם זה שהיא לא מאמינה. לא בזה לפחות, לא כך. האם באמת אין התמסרות בלי אמונה? מאז לא ביקרה שוב במנזר בבית ג'מאל. לא שם נמצא השקט שלה. היא לא מאמינה באלוהים, או בכוח גדול. היא מאמינה בבני אדם.
אבל מי יודע אולי השלווה הזו עוד מסתתרת אי שם.. אולי רק צריך להמשיך לחפש.. אולי בסיפור הבא..
