בוקר. הבוס סימס לה אתמול בערב וביקש שבמקום להגיע למשרד היום, תקפוץ לפיקוד מרכז, יש שם איזה הכנה למבצע ורכב ואחד המפקדים רוצה להתייעץ איתה לפני. היא מגלגלת עיניים לעצמה. רוב המגוהצים הירוקים האלו מעייפים אותה. מתקדמים בתפקידים מכוח האינרציה ואז בטוחים שהם מינימום צ'רצ'יל. שיהיה.. היא ידעה לדבר איתם מילים גבוהות כך שיתבלבלו ויסיימו את השיחה מהר.
כשנכנסה התבקשה לשים את הטלפון על הכוורת. היא כבר ידעה לא להביא איתה את המחשב הנייד. רל"שית עייפה חייכה אליה ואמרה שהוא כבר מתפנה. חצי שעה אחרי היא כבר הייתה עצבנית ומשועממת, אבל נשמה עמוק וחייכה כשהרל"שית מסרה בחצי התנצלות שהוא באמת כבר מתפנה. היה לו דיון דחוף עם הקמ"ן. ככה זה אצל המגוהצים במדים. כשסוף סוף נכנסה הוא בחן אותה לרגע והורה לה לשבת. "אנחנו מתכננים מבצע קצת מורכב לעוד שבועיים ואני צריך שתאשרי לי שאני מבין נכון", הוא אמר במהירות. הוא הסתכל עליה במבט של מי שאין לו באמת זמן או עניין בשיחה. "כן, היא אמרה. ראיתי את התכניות וכבר אמרתי לקצינה שלך שאני לא חושבת שזה כדאי. לדעתי אתם קוראים את כל הסיטואציה לא נכון. זאת תהיה טעות". הוא נתן בה מבט חסר סבלני והיא התכווצה בכיסא. "שמעתי את זה כבר, ובכל זאת אני צריך שתעברי איתי על המבצע ותאשרי אותו. האלוף הבהיר שהוא רוצה שיתוף פעולה של כל גורמי הביטחון". היא הסתכלה עליו במבט לא מאמין, לא יכול להיות שהוא רציני? "אז הבאת אותי לכאן כדי לתת לך חותמת גומי? הרי שנינו יודעים שאני לא מסכימה עם המבצע הזה" היא אמרה מתחילה להתעצבן. "בדיוק" אמר לה. היא נשמה עמוק וניסתה להסתיר כמה היא עצבנית. "טוב, אם ככה אתה לא באמת צריך אותי פה. בוא נגיד שיש לך את האישור שלי. אנחנו סתם מבזבזים זמן" היא אמרה תוך כדי שהיא מתרוממת מהכיסא. "שבי" הוא אמר לה בקול תקיף שהשאיר אותה קפואה. היא התיישבה בשקט בכיסא. "יופי" אמר לה במבט בוחן. "עכשיו בואי נעבור על המבצע".
שעה מאוחר יותר אחרי שהספיקו לעבור על רוב חלקי המבצע נכנסה הרל"שית ואמרה שהקל"ג חייב לדבר איתו דחוף. היא הנהנה שהיא מבינה. כשלא חזר אחרי כמעט שעה כבר נמאס לה לגמרי והיא קמה ויצאה. הרל"שית הביטה בה במבט חושש ואמרה שעדיף שתישאר, הוא באמת "כבר חוזר". "זה בסדר" היא הרגיעה אותה. "גם ככה סיימנו לעבור על רוב הדברים".
שעה אחרי שהגיעה הביתה היא קיבלה שוב הודעה מהבוס שלה. הוא מבקש שתגיעי מחר בבוקר שוב. ברצינות?? היא תהתה. הם הרי סיימו לעבור על רוב המבצע וזה ברור לשניהם שהוא לא באמת מתעניין בדעתה.
בתשע הייתה שוב בבסיס, והפעם למדה מאתמול והביאה איתה ספר להעביר את זמן ההמתנה. רוחות מלחמה של הרמן ווק. הנה שלא יגידו שהיא לא מבינה כלום במלחמה. עשר דקות אחרי היא כבר היתה בפנים. "הלכת לפני שסיימנו את השיחה" הוא אמר בקול נוזף, "זה לא מאוד מנומס". "ולהשאיר אותי לחכות לך כמעט שעה זה כן? " היא שאלה מתרגזת. "שבי" הוא ענה. שוב הציווי הזה שלו. היא רצתה להמשיך להתווכח, להתנגד, אבל במקום זאת מצאה עצמה מתיישבת. הוא הביט בה במבט נוקב והיא השפילה את עיניה. למה לעזאזל היא מתביישת ממנו? הוא אדיוט מתנשא. הוא לא מוכן להקשיב לה למרות שברור לשניהם שאין עוד מישהו בארץ עם ידע כמו שלה בנושא. "יופי, עכשיו בואי נחזור למבצע, מהתחלה". "אתה לא רציני" היא ספק שאלה ספק הצהירה. "אני רציני בהחלט" ענה לה. "זה מבצע קריטי וצריך לעבור ולראות שאנחנו מסכימים על כל הפרטים הקטנים". "אבל אנחנו לא מסכימים על הפרטים הגדולים" היא אמרה עצבנית. "אז נשב כאן עד שתסכימי" הוא ענה לה בחצי חיוך.
שעתיים אחרי כשכבר החלה להימתח בכיסאה כדי להקל על הגב הכואב, הוא הציע שיעשו הפסקה לקפה והיא הסכימה בשמחה. "רוני, פעמיים קפה " הוא צעק לרל"שית שלו מעבר לדלת. "בטח נחמד שיש לך משרתים לא?" היא שאלה בחצי התרסה. "כן, עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי ממלכה" הוא ענה בחצי חיוך והיא לא יכלה שלא לגלגל את עיניה. "אני הייתי נזהר פעם הבאה שאת מגלגלת ככה עיניים. יש מי שיראה את זה כיוהרה". אמר לה. "את לא בדיוק במעמד לגלגל פה על אף אחד עיניים" הוסיף. "סליחה" אמרה בהתנצלות כנה, "הרגל מגונה" הסבירה. ואז לא הצליחה לעצור את עצמה והוסיפה "למה רק מדרגת אלוף מותר לגלגל עליך עיניים?" שאלה בעקיצה. "כן, משהו כזה" הוא ענה לה צוחק. אבל מאחורי הצחוק היא חשבה שהיא ראתה עוד משהו. המבט שלו בחן אותה פתאום בקפידה והעביר בה צמרמורת. "אז מזל שאני לא בצבא ולא צריכה להתעסק בשטויות של דרגות" אמרה. "כשאת בבסיס שלי את צריכה לכבד את הדרגות" הוא ענה לה בקול רציני. "כמובן" היא ענתה בשקט. "אולי תרצה גם שאקרא לך המפקד או הוד רוממותך" היא מלמלה לעצמה. "רעיון מצוין" הוא ענה מגחך על המבט המבוהל שלה כשהבינה ששמע אותה. "אני אתן לך את הזכות לבחור איזה מהם את מעדיפה." היא שתקה ועצרה עצמה מלנשוך את השפה. ברצינות חשבה לעצמה?? זה אשכרה מדליק אותך? ועוד יותר גרוע היה נראה לה מהמבט שלו שהוא יודע, שהוא רואה את הצמרמורת שעברה בה כשאמר את זה.
הם חזרו לעבוד, והפעם כשהרל"שית נכנסה לקרוא לו לאיזה דיון דחוף היא כבר היתה מוכנה ונעמדה איתו. "גם ככה סיימנו אז אני כבר אמצא את דרכי החוצה". "לא את לא" הוא אמר לה בפשטות. "את תחכי לי כאן". "כן הוד רוממותו" היא ענתה לו מתגרה והוא צחק ויצא, סוגר אחריו את הדלת. הפעם הלך ךיותר משעה והיא לא יכלה שלא לחשוב שהוא עושה לה דווקא. בוחן אותה. אבל היא לא העיזה ללכת, לא כשהוא אמר לה מפורשות. והאמת היתה שהיא גם לא רצתה ללכת. ברגע שיצא הבינה כמה היא משתוקקת שיחזור, היא לא סיימה להתעצבן עליו, היא לא סיימה לכעוס על זה שהוא פוקד עליה כאילו היתה עוד חיילת זוטרה, ובעיקר, היא לא יכלה שלא לחשוב על ההרגשה שעולה בה כשהוא מסתכל עליה ככה, או אומר לה מה לעשות. את המחנק בגרון שעולה מהבטן. זה שמרגש אותה כל כך.
כשהוא סוף סוף חזר הוא מצא אותה על הכיסא שלה, קוראת את אחד הספרים מהמדף. "אז מה דעתך על האסטרטגיה הצבאית של מאקסימוס?" הוא שאל אותה משועשע. "די מיושן אם אתם שואל אותי" היא ענתה בלי לחשוב. "עכשיו שחזרת, יש משהו שאנחנו צריכים לסיים או שהשארת אותי כאן סתם כדי להגיד את המילה האחרונה?" שאלה. "לא" הוא ענה. "אנחנו סיימנו. אבל השארתי אותך כאן כי שנינו יודעים שאת לא באמת רוצה ללכת ושהיית צריכה אותי כדי לתרץ שתישארי. עכשיו אני הולך לצאת שוב להביא משהו, ואני משאיר את הבחירה בידיים שלך. את יכולה ללכת או את יכולה להישאר ונמשיך את השיחה." הוא אמר לה והיא הסתכלה עליו בחוסר אונים, סובלת מעצם הרעיון שהיא זאת שתצטרך לעשות את הבחירה. "אבל" הוא הוסיף בחיוך מתגרה, "אם את כאן כשאני חוזר אני מצפה שזה יהיה כשאת על הברכיים, ובלי תחתונים" ויצא מהחדר.
