פעם הוא סיפר לי כמה הוא אוהב לראות אותי נבוכה
זה גורם לו הנאה לראות את הפרצוף המבוייש
את העיניים שמחפשות לברוח מהמבט
למה, שאלתי?
אבל הוא לא ענה
והאמת שזה לא קשה לראות אותי נבוכה
כי אני מתביישת מכל שטות
בעיקר כשהוא בסביבה
ואם זה לא מספיק שאני מרגישה מבוכה
אז הגוף שלי כמו יהודה איש קריות
בוגד בי בלי בושה
וכמה שאני מנסה להסתיר
הוא בתגובה הופך כל כך אדום
כמו זועק לעולם שידע
הילדה נבוכה
ואני שונאת כל כך את הבושה
היא גורמת לי להרגיש קטנה, תמימה
וההוא החוצפן עוד אומר שהוא נהנה מזה
מלראות אותי ככה
ועוד בלי להתבייש הוא מוסיף
"נכון שיש משהו טוב במבוכה?"
-------------
"שימי יד בין הרגליים ותעני לי על השאלה
מה את יותר, נבוכה או רטובה? “
ואני עומדת שם כולי אדומה, לא יודעת איך לענות
וכועסת שאני מבינה את התשובה
שאני מובכת מהרטיבות
ונרטבת מהבושה
הוא צדק, בן אלף.. יש משהו טוב בה.
אז אני עוד אמביוולנטית לגביה.. חברתי הצמודה
ואנחנו מנהלות מאז יחסי שנאה, אהבה. אני והבושה.
