"הם תרגמו את ההוביט בזמן שישבו בכלא המצרי." אני זוכרת שקראתי את ה'אנקדוטה' הזאת ועלו בי מחשבות נעימות על מישהו שיושב בחדר חשוך וקר ומעביר את זמנו בקריאה חוזרת של ספר שאהב, ובניסיון לבחור את המילה הנכונה שתתאים בדיוק לשיר. יצרתי לי בראש תמונה שלמה, של הדקות האלה, של האחווה בין ארבעה טייסים שיושבים יחדיו ויוצרים משהו. לא התמקדתי הרבה מעבר, ואפילו קינאתי בהם קצת. על הדיון הער על המשמעות מאחורי המשפט, או על השמחה בסיום היצירה. הראש שלי אולי רק לרגע עצר לחשוב על כמה זה נורא לבלות שלוש שנים בשבי, על חוסר הידיעה, על התנאים הקשים. על כמה שחוויה כזאת שינתה אותם. אבל בינינו, הקדשתי להם לא יותר מחצי דקה של מחשבה. ורובה סבבה סביב עצמי.
"אחרי הגירושין היא הלכה להשלים את התואר שתמיד רצתה." ואני חשבתי כמה נפלא. איזה יופי שהיא מגשימה את חלומה. שהיא מצאה חופש להיות היא עצמה. לא עצרתי לחשוב כמה קשים היו הגירושין, כמה שנים של מאבק, ובכי וכאב. מבחינתי הגירושין שלה לא ארכו יותר מהשנייה שלקח לי לקרוא את המשפט.
הכל מצטמצם בסוף לסיפור שאנחנו מספרים, או שמישהו סיפר עלינו. וכל מה שאנחנו יודעים זה לחלק משפט לעיקר ותפל. נושא, נשוא ומושא. ותיאורים, המון תיאורים. תיאור של הזמן, והמקום. הם לא חשובים. אבל הם שם, והם מחביאים בתוכם חיים שלמים.
אז כשאני חושבת לפעמים על הבדלי גילאים, או על איפה אני נמצאת ואיפה אתה, בחיים, אני נזכרת בזה. ביכולת לצמצם את הכל למשפט, ומזכירה לעצמי שכל מילה בקורות חיים, או בתיאור של מי שאתה, מורכבת משנים של עבודה קשה. מכאב, מצער, מרגעים קטנים של שמחה. מהחלטות גדולות ומבחירות קטנות. וגם מטעויות. ואני שמחה. אני שמחה שאוכל ללמוד קצת מכל מה שאתה, ושאולי, בלי שתשים לב, תלמד גם אתה, ממי שלרגע לצדך. לפני שנהפוך למשפט כלשהו בסיפור שלי, ומשפט אחר, בסיפור שלך.
