הסיפור שאינו נגמר

יש משהו בציווי שמקפיץ לי את הלב
פתאום כל הגוף שלי מקשיב
כאילו עצם העובדה שהוא הוריד את אות האית"ן יש לה משמעות אדירה
ושמתי לב שכמה שהמילים שלו מתקצרות, ככה המשפטים שלי מתארכים
הוא לא מוריד רק אותיות איתן
הציווי שלו מאפשר לו להכניס לתוך מילה קצרה את כל מה שצריך
ואני בתגובה אוספת אליי את כל מה שהוא יכול לוותר עליו

כך אם יכול לדרוש ממני בפשטות:
"דברי"
אני יכולה רק לנסח בקשה ארוכה:
“האם תוכל לדבר איתי בבקשה?
ככה זה, היררכיה במיטבה.

אבל כששפונים לקבוצת נשים, הציווי מאבד את כל האפקט.
הוא כבר לא מרשים, בטח לא מרטיט. הוא נעים כזה, כמו בקשה צנועה
דברנה!
התפשטנה!
זה כאילו השפה העברית, כמו אישה טובה - שלא ידועה כפמיניסטית גדולה, החליטה שלטובת הגבר דובר העברית, עדיף לעדן את הדרישה. היא מבינה שמול אחת הוא יכול לצוות להנאתו, אבל מול קבוצה, הסיכויים לא לטובתו. אולי עדיף לו שיבקש יפה. ומאחר והיא לא סומכת על הגבר דובר העברית שיבין זאת בעצמו, היא עזרה לו קצת. מכניסה במחביא את מילת הבקשה. כך הוא שומע ציווי והן שומעות כמעט תחינה.
נפלאות השפה!