הוא עמד בכיכר ציון, כולו מלא ביטחון. הוא היה צעיר נאה, עם מכנסי טיולים אבל בלי חולצה, וכפייה על ראשו. הוא צעק על העוברים ושבים דברי תוכחה באנגלית עם מבטא כבד. הוא הסביר שחייבים לפעול, שהוא הגיע למסור את דבר האלוהים לכל בני האדם. שהוא רוצה שידעו שאלוהים אוהב אותם, וגם הוא, שליחו הנבחר, מלא אהבה. והיא עמדה שם בוהה בו נפעמת. היה משהו כל כך אמיתי באמונה שלו. הוא לא נראה מזייף. היא לא ידעה אם מה שאמר נכון, אבל זה לא שינה לה. הוא נראה בטוח כל כך. ולה אין שום ביטחון, נערת רחוב שנזרקה מהבית. אז כשסיים את הדברים היא הציגה עצמה, ואמרה לו שתשמח ללוות אותו בשליחותו. הוא רק זרק הנהון לעברה והמשיך ללכת, והיא מיהרה ללכת בעקבותיו. היא ניסתה לדבר איתו אבל הוא התעלם מקיומה. אז היא המשיכה לעקוב אחריו בשקט בהליכתו ברחבי העיר. היה לו מסלול קבוע, משער יפו, למרכז העיר וחזרה, והיא אחריו. כשהיה נעצר לפעמים לנוח, ואחרי שהיתה בטוחה שנרדם ולא יעלם לה, הייתה הולכת לכמה שעות, וכשחזרה כבר היה לה הכסף שהיתה צריכה כדי לקנות להם משהו לאכול. היא תהתה אם יכעס שיגלה איך שילמה על הארוחה, אבל הוא אף פעם לא שאל אז היא הפסיקה לדאוג מהעניין. בעיקר שהוא אכל בכזאת הנאה, ועוד בזכותה! כשהימים התקררו היא דאגה למצוא לו מעיל חם מאיזה גבר שידעה שמצאה חן בעיניו. המחיר לא היה גבוה מדי, חשבה לעצמה. לא בתמורה למעיל שישמור עליו חם. וכשנרדם מכורבל במעיל שלו, היא ישבה לידו, קפואה, מחייכת לעצמה. חם לו בזכותה. יום אחד החליט שהוא חייב למצוא חמור לבן, שרק ככה הוא יוכל להמשיך את השליחות שלו. זה היה יום קשה עבורה. הם הסתובבו בכל העיר בחיפוש, ואחרי כמה שעות שלא מצאו דבר הוא כעס כל כך, הלך ומלמל לעצמו. היא דאגה לו נורא. ואז עלה בראשה הברקה. בוא איתי, היא לחשה לו, אבל הוא התעלם מקיומה. אז היא נעמדה מולו, ואמרה בקול רם, מצאתי את החמור שלך! והוא פתאום כאילו ניעור לחיים. איפה? הוא שאל, מהר, קחי אותי אליו. והיא לקחה את ידו ומיהרה איתו במעלה המדרחוב. היא קיוותה שזה יצליח. היא לא יכלה לראות אותו ככה, שבור. היא צריכה את הביטחון שלו, אחרת אין לה כלום. וזה עבד. הוא הסתכל על פסל הסוס הגדול והשחור ופניו נאורו. החמור שלי, הוא חייך לעצמו באושר אמיתי, כרגיל מתעלם מקיומה. והיא הייתה מאושרת גם. הוא שמח בזכותה.
וככה הם המשיכו להסתובב ברחובות העיר, במין סימביוזה שבורה. היא בטוחה שהיא לא יכולה בלעדיו, והוא לא יודע שהוא לא יכול בלעדיה.
זה נגמר כשיום אחד הגזים במעלליו, כשעשה משהו שכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו. אז המשטרה התערבה, והוא חזר לאוסטרליה שם אושפז בכפייה. והיא, היא נשארה ברחוב, לחפש לעצמה את המשוגע הבא. כי רק המשוגעים באמת, יש להם את הביטחון המלא שהיא כל כך עורגת אליו. רק הם יכולים להבטיח לה מציאות ללא סימני שאלה.
