"איתי את תורידי מסיכות, אקלף אותם ממך עד שתעמדי מולי כמו שאת באמת. ערומה."
אבל אתה טועה. זו לא מסיכה. אני לא פושע שצריך להסתיר את פניו, ואני לא שחקן בתיאטרון שלובש על עצמו דמות ופושט אותה בהינף יד.
כשאני מחבקת את ילדי ונושקת להם לפני השינה, זו אני. לא מסיכה של אמא.
כשאני כועסת ורוגזת על עוול שנעשה לי, זו אני. לא מסיכה של קשוחה.
כשאני בעבודה, מנהלת, מתפעלת או מרצה, כולי ביטחון ועוצמה, זו אני. לא מסיכה של אישה חשובה.
כשאני נשברת ובוכה כי אני עצובה, זו אני. לא מסיכה של ילדה שבורה.
כשאני על הברכיים ומשפילה מבט מולך, זו אני. לא מסיכה של נשלטת כנועה.
כולם חלקים ממני, הם לא מסיכה. כמו אבן חן זוהרת שקרן השמש משנה את צבעה, כך גם אני. משנה את צבעיי בהתאם לסביבה, אבל לא משתנה. לא מתכסה.
וכך הוא האדם, יצור מורכב. כל כך מורכב עד שהשלם גדול מסך חלקיו.
לכן כשתעמיד אותי מולך ותנסה בכוח להוריד ממני את המסיכה, לא תראה מולך את דמותי המזוקקת או הטהורה, אלא תראה מולך פרצוף מדמם של אישה שניסו לפשוט מעליה את עורה.
