פתחנו את הנישואין לפני כמה חודשים. או אולי נכון יותר להגיד שאני פתחתי. הוא עוד לא שם. והלוואי והייתי יכולה להיות פרסומת לחיים קלים. לספר לכם שפיצחנו איזו שיטה. שהכל נפתר בהינף של החלטה. הייתי שמחה להיות משווקת של נישואין פתוחים. אולי ככה הייתי יכולה להיות בטוחה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. וזה לא שאני מצטערת, אפילו לא לרגע. וגם בנקודות הקשות ביותר, בריבים לתוך הלילה או במבט הכואב של האיש שלי, גם אז אני לא מצטערת. הלוואי והייתי מצטערת. אז זה היה פשוט, היינו יכולים לוותר על ההחלטה. לאט ובטוח לבנות את מה שנהרס. לנסות לחזור אחורה. אבל אני לא מצטערת. לא הייתי יכולה אחרת. בטח לא אוכל לחזור אחורה מהרגע שהדלת נפתחה. אז אני עושה לי בראש רשימות של היתרונות של נישואין פתוחים. את הרגשת ההקלה שהרגשתי ברגע שקיבלנו את ההחלטה. את היכולת לנשום שוב, כאילו עד אז הייתי חנוקה. את הריגוש שחזר להיות בתוך היחסים שלנו, את זה שאף אחד כבר לא רואה את השני כמובן מאליו. את ההבנה שצריך להילחם כדי להישאר ביחד, ואת הידיעה הזאת השלמה, ששנינו רוצים להילחם אחד על השני, שזה לא צעד בדרך לגירושין אלא צעד בדרך לאפשרות לחיות ביחד מאושרים. וזה עשה לי טוב. אני מרגישה שיצאתי למסע. שיש לי זמן ואפשרות לחקור עכשיו את עצמי, את הצרכים שלי. ללמוד לאט את כל מה שהדחקתי. ואני מאושרת על זה שיש לי אותו לצידי, על שיש איתי שותף שמבין אותי ודואג לי. ואני גאה שהוא בעלי. אז יש לי רשימה. רשימה של דברים טובים. אבל יש גם את הרשימה שקופצת לראש בלילה, רגע לפני שנרדמים. או שמתגנבת פתאום וכאילו ממלאת לי את הגרון, לא מאפשרת לי לנשום. ומה אם טעינו? מה אם זה יותר מדי? מה אם אי אפשר גם וגם? מה אם אני יכולה אבל הוא לא? מה אם הוא לא יסלח לי אף פעם? האם הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי? האם פגעתי באדם הכי קרוב לי? החבר הכי טוב שלי? ולפעמים פתאום תקופות רחוקות הופכות להיות הרבה יותר דרמטיות. תמיד יש זמנים בהם מתרחקים. חיי נישואין הם עליות ומורדות. לפעמים אנחנו מחפשים את הקרבה של בן הזוג, ולפעמים אנחנו מחפשים את הלבד עם עצמנו. רק שעכשיו כל ירידה מרגישה תלולה כל כך, ונפערה תהום שקודם לא הייתה. אבל כשאני חושבת על זה לעומק אני מבינה שאולי זו סתם אשליה. אולי הירידות תמיד היו תלולות ופשוט לא הישרנו מבט לתהום. ואולי כשאתה מסתכל ורואה כמה הירידה תלולה, כשהתהום פעורה מתחת רגליך, אז אתה יודע גם ללכת בה בזהירות. לא ליפול.
אז אין לי תשובות. לא אשווק נישואין פתוחים ולא אשכנע נגדם. אני רק יודעת שכמו כל דבר בחיים, להחלטות הגדולות, אלו שמניבות פירות, יש מחיר, ומשלמים אותו בתשלומים. ומי יודע, אולי גובי החוב יבואו לדפוק לי בדלת מחר או בעוד כמה שנים. אבל אני גם מבינה היום שלאי קבלת החלטה יש מחיר לא פחות גדול. אז אני עושה רשימות של יתרונות וחסרונות, משכללת את צעדיי, נושמת עמוק, ומקבלת החלטות. ובמקרים כאלו אני מודה על שיש לי שותף לדרך לקבל איתו את ההחלטות. לשלם איתו את המחיר, אבל גם להנות יחד מהפירות.
