היא עבדה כמוכרת ספרים בחנות שהיתה בבעלותו. וכמו כל חנות ספרים בעידן הנוכחי, החנות היתה רוב הזמן ריקה, כך שהם בילו את מרבית היום לבדם בחנות הקטנה. והיה להם נעים. לא היו חסרים להם נושאים לשיחה. לשני תולעי ספרים בחנות ספרים יש נושאי שיחה גם לעשור שלם, אם לא למאה. והם נהנו זה מחברתו של זה. הוא המליץ לה על ספרי מופת, קלאסיקות שנשארות שנים, והיא בתמורה דחפה אותו לגלות את העולם של הסופרים הצעירים, מלמדת אותו את ההנאה שיש בקריאת ספר ביכורים. הם גם התווכחו המון. ויכוחים טובים. על ספרות, על פוליטיקה, על העתיד של חנויות הספרים. וכשעצבנה אותו מדי, או שחשב שהיא צודקת מדי, שלח אותה לסדר את הספרים על המדפים, או למיין חשבוניות לפי שנים. והיא תמיד נתנה לו בתגובה מבט כועס, אבל רק לשניה, והלכה מהר עם חיוך לעשות כפי שהתבקשה.
היה להם טוב ביחד בחנות. וככל שעבדו יותר יחד ככה התקרבו יותר. השיחות הפכו עמוקות יותר, הבדיחות היו אישיות יותר. היא ידעה מה להגיד כדי שיצחק, או מתי הוא יחשוב שהיא מגזימה. וגם ההיררכיה ביניהם הפכה יותר ויותר ברורה. אם עשתה משהו שלא כשורה היתה מקבלת בתמורה עוד עבודה. את העבודות שהיא הכי שנאה שמר רק לזמנים בהם ממש התחצפה. והיה ברור לשניהם שזה העונש שלה. והיא קיבלה זאת בהבנה. מקבלת את מקומה בחנות. היא אהבה את העבודה שלה. היה לה נעים בין הספרים, והיה לה נעים איתו. לשניהם היה נעים.
אבל שנה אחרי שהתחילה לעבוד אצלו, הוא הודיע לה באחד הבקרים שהיא תצטרך למצוא עבודה חדשה. הבנק איים עליו שאם לא יקצץ בהוצאות הוא יאלץ להכריז על פשיטת רגל, ושניהם ידעו שאין באמת טעם להעסיק אותה. החנות גם ככה היתה כמעט תמיד ריקה. היא הביטה בו ודמעות איימו לפרוץ מעיניה. והוא קירב אותה אליו, ובפעם הראשונה נשק לה, והיא התמסרה כולה לנשיקה. לא בטוחה מה קורה אבל שואבת ממנו קצת יציבות. אחרי דקה ארוכה התנתק ממנה והביט בה בחיבה. ואז קולו השתנה לקול המנהל והוא אמר לה "את עדין עובדת שלי השבוע, אז אל תחשבי שתוכלי להתחמק מעבודה." והפיל עליה את כל המשימות שתמיד שנאה. היא הסתכלה עליו לרגע במבט משתאה, לא מבינה מה קרה, ואז אחרי רגע חייכה אליו בתודה. היא הרגישה נוח במקומה בחנות, והוא ידע לתת לה את הביטחון שהיתה צריכה.
אותו שבוע הם עבדו יחד מבוקר עד לילה, מסיימים כמה שיותר דברים לפני עזיבתה, ובלילות רגע לפני שהלכה, היה תופס את ידה ומביא אותה אליו לנשיקה. "אני לא יודעת מי אני כשאני לא איתך" היא אמרה לו בלחישה בערב האחרון שלהם ביחד. "אבל אני לא הולך לשום מקום" הוא ענה לה. "החנות שלי מלאה משימות שמחכות לך ולהערות המתחצפות שלך. שלא תחשבי שאני לא יכול לשלוח אותך למיין קבלות בפינה רק כי את כבר לא עובדת שלי. אני כבר מזמן ניכסתי אותך לעצמי, אם רק תסכימי." "אני מסכימה" היא לחשה לו מאושרת, בערב האחרון שלה כעובדת בחנות, ובערב הראשון שלה כשלו.
אבל כמו רוב חנויות הספרים בעידן הנוכחי, גם חנות הספרים הקטנה שלו לא שרדה, וכמו רוב הקשרים שמתחילים בסיפורים הכי יפים, גם האהבה הגדולה שלהם בסוף נגמרה. כי למרות שיש קסם בספרים ובסיפורים, בעמודים על גבי עמודים של מילים שמחביאות בתוכן עולמות שלמים, העולם האמיתי זז מהר מדי, וגם הדברים הטובים ביותר בסוף מתיישנים.
