אנשים נוטים לזלזל בבגדים. הרי התעסקות במראה היא שטחית. ואישה מוצלחת צריכה להיות יפה בלי השקעה. אבל אני, אני אוהבת את ארון הבגדים שלי. אני אוהבת לעמוד מולו ולחשוב מה אלבש בשבילך. כי הארון שלי הוא לא סתם אוסף של בדים מקופלים, או יותר נכון זרוקים, על מדפים. הארון שלי הוא פתח למי שאני עכשיו, למה שהייתי ולמי שאני רוצה להיות.
נגיד למעלה, על המדף העליון יש שקית עם כל בגדי ההריון. למקרה שאולי, ומי יודע, ורק ליתר ביטחון. ומאחורה, זרוקה עצובה, נמצאת החלוצה הלבנה המכופתרת. זאת שקניתי לכנס בארצות הברית שאף פעם לא נסעתי אליו בגלל הקורונה. ויש לי את החצאית הזאת שאני שומרת כשאני רוצה לעשות רושם על אנשים. ואת מכנסי הטיולים הדהויים שמחכים לי, כשמתישהו אמצא את הזמן לצאת לטיול של כמה ימים. ויש לי את השמלה היפה והקצרה נורא, שאני עוד אוזרת אומץ ללבוש אותה. ויש את החולצה מהטירונות, ואת השמלה מהחתונה, ואת החולצה הרומנית עם הרקמה שירשתי מסבתא. ויש את השמלה שלבשתי פעם ראשונה שפגשתי אותך. ערמות של בגדים שהם גם מזכרות. המון אירועים שהיו או יקרו, ושמצטמצמים לתוך ארון בגדים.
אז הארון שלי הוא כל מה שהייתי, וכל מה שאני חולמת להיות. וכשמסתכלים בו רואים את כל מה שאני מסתירה. כי יש בו בגדים צנועים של ילדה ירושלמית טובה, ובגדים אלגנטים של מי שהיא כאילו כבר גדולה. ובין לבין, ובעיקר במגירה, יש את החצאית הסקוטית הקצרה, והבריות, והחוטיני, והתחרה. ודווקא המגירה הזאת הולכת וגדלה. כי מה לעשות. לא כל החלומות הם חלומות נאותים. ודווקא, מכל החלומות שיש לי, גיליתי שאת אלו הכי כיף להגשים.
