ניסיתי לספר לה קצת על הבחירות שלי. אולי כי חיפשתי הבנה או הזדהות, אולי סתם כי רציתי לשתף חברה. והשתמשתי במילים כמו בריחה, וקבלה עצמית, ובועות, ואוויר לנשימה. ניסיתי שתבין את הרצון לא להיות רק. לא רק אמא, ולא רק עובדת חרוצה. את הרגשת ההקלה כשאת לרגע לא. אבל היא הביטה בי במבט חצי שופט חצי מבולבל, כאילו היא לא מבינה. אז הסברתי לה:
את מכירה את זה שיש לך בוקר משוגע בבית. שאת מעירה את הילדים, ואז רצה להכין את הסנדוויצים, ותוך כדי שאת מתאפרת את עוד צועקת מחדר השירותים כדי לוודא השכמה, ואז רצה מהר למטבח לראות שכולם אוכלים רק כדי לגלות שהגדול לא הכין שיעורים או שנעלמו לקטן הסנדלים, ובתוך כל ההמולה את עוברת ליד הכוס קפה שלך שעוד עומדת על השיש כי לא הספקת לשטוף אותה והיא כאילו מסמנת לך שהנה אזלו כוחותיך. אפילו לשמור על הבית נקי את כבר לא מצליחה. ואז אחרי פיזורים לא נגמרים, את מתיישבת לך באוטו, בשקט בלי ילדים. ורגע לפני שאת מתחילה את הנסיעה, את לוקחת נשימה עמוקה ופתאום, לרגע, הרגשת הקלה.
או מנגד, כשהיה לך יום נורא בעבודה. כשלא הספקת לסיים חצי מהדברים, וברגע האחרון מישהו התקשר להגיד לך כמה הוא לא מרוצה ממה שעשית, או שמשהו השתבש ויש לך עוד המון עבודה. והטלפונים רודפים אותך כל הדרך הביתה. ואת מדברת עם עובדים ומתאמת פגישות כאילו עוד רגע יוצאים למלחמה. ואז את מגיעה לחניה, ומנתקת את השיחה האחרונה, ורגע אחרי שאת מניחה את התיק בכניסה, את לוקחת נשימה עמוקה, ופתאום, לרגע, הרגשת הקלה.
אז בימים שיש לי פגישה, כשאני מתחילה להתכונן, ומתרגשת, המחשבות והדאגות ממשיכות להיות שם. וגם רגע לפני שאני יוצאת, אני עוד חוזרת לבהות בכוס הקפה הלא שטופה על השיש, ועוברת רק לרגע שוב על רשימת הודעות לא נגמרת מהעבודה, או שאני פתאום מגלה את הסנדלים של הקטן מתחבאות מתחת לספה. וכל הדרך אליו אני עוד עוברת בראש על משימות אחרונות, בודקת דאגות. ילדים, בית, בעל, עבודה. עד הדפיקה בדלת. עד רגע אחרי שהיא נפתחת. ואז, אז אני עוצרת כדי לקחת נשימה עמוקה. ולפעמים זה לוקח רגע, לפעמיים שניים. לפעמים זה לא מגיע עד שהיד לא תופסת בצוואר, או מושכת בשיער או רק אחרי הסטירה. אבל זה תמיד מגיע. רגע כזה של הקלה.
