הסיפור שאינו נגמר

אני אוהב איך את מפסיקה להיות צינית כשכואב לך, אתה אומר לי.
ואני מסתכלת עליך בכעס, ויש לי כבר תשובה מוחצת לענות לך, עומדת על קצה הלשון
רק שאז אתה מסובב עוד קצת את האטב ואני מחניקה צעקה ושכחתי כבר מה היא הייתה. ורגע אחרי, כשאתה שולח יד אל בין הרגליים שלי אז אני שוכחת גם מה בכלל שכחתי. וככה התשובה המוחצת שלי נוזלת לי ביחד עם המוח על הכסא. רק העיניים עוד זוכרות להביט בך בכעס, וגם המבט הכועס, ככל שהמוח נוזל יותר,
הופך אט אט לתחינה.
את יפה כשאת כואבת אתה אומר לי. ואני כאובה מדי ורוצה מדי בשביל לקלל אותך, בטח שרגע אחרי אתה כבר מטביע אותי בנשיקה.

לקח לי רק שעה אחרי שהלכתי להיזכר שאני עוד חייבת לך תשובה מוחצת. שלא תחשוב בטעות שאני כזאת כנועה.
אבל אחרי שכתבתי את כל התיאור הזה.. שוב היא נזלה ממני.. 

ואחרי זה אתה עוד אומר שאני סתומה..