הסיפור שאינו נגמר

היום, רגע לפני ששמתי את הבן שלי בגן, הוא הסתכל אליי עם העיניים הגדולות שלו מלאות דמעות ואמר לי "אמא , בבקשה אל תלכי." ואני עמדתי שם קרועה. ובהיתי בו לרגע עם דמעות בעיניים. וחשבתי כמה אני שונאת את זה, את ההרגשה שכל רגע הוא בחירה. כי אני לא רוצה ללכת, אבל גם כן רוצה. זה המחיר של החיים המודרניים. היכולת לעשות הכל, להיות הכל, ובמקביל ההבנה המזדחלת, מלוות רגשות האשם, שזה הכל אבל בערך. זה מות האמא המושלמת, והעובדת המצטיינת. זה תמיד להיות לא מספיק פה ולא די שם, והכל מבחירה. זה להחליט בכל נשימה איזה כדור אני תופסת עכשיו ואיזה אני מסתכנת בזה שייפול. כי יש הרבה יותר מדי כדורים באוויר. ואני, אני רוצה הכל. אני רוצה להיות כולי איתם, עם הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. ואני גם רוצה את החיים שהם שלי. אני רוצה להגשים את כל מה שחלמתי כשהייתי בגילם. אלו החיים המודרניים. הבטיחו לנו שאפשר הכל, ולא סיפרו על הבערך. אמרו שהעולם כולו פרוש לרגלינו, שאנחנו יכולות. אבל שכחו לדבר על המחירים. ואנחנו באמת יכולות. יכולות להיות גם אמא, וגם אשת משפחה, וגם מאהבת מופלאה, וגם לנהל קרירה מצליחה, ותוך כדי כמובן להתאמן, ולספור קלוריות ולשמור על הגזרה. זו האישה המודרנית, היא הכל יכולה, באמת. הכל, אבל בערך. פשוט עם ניהול תמידי של בחירות ופשרה. ג'גלינג של רצונות, וחלומות, ואחריות, וגשם של כדורים נופלים. ואני, אני אישה מודרנית, לא הייתי יכולה אחרת. וטוב לי כך, כי באמת, אני לא רוצה לוותר על כלום. את הכל אני רוצה. רק לפעמים, לפעמים לרגע איזה כדור אחד נופל לי ישר על הלב, ואז הבערך הזה הופך כואב נורא.