אני לא בטוחה מה אני עושה פה. באמת. הרי הלכתי וחשבתי שלא אחזור. מה אני צריכה את זה? והחיים היו יציבים, והתקדמו. ואהבתי, ושמחתי, והתרגשתי, והייתי גאה. בעצמי, בנו. בכמה השתניתי. בזה שהנה אני כבר גדולה. וגם איבדתי, ואני מתאבלת ונשארתי כולי קצת ריקה.
ובכל זאת אני פה. לפעמים נדמה לי שיש בתוכי איזו מפלצת רעבה. אבל פעמים אחרות אני קצת חומלת על עצמי ומסבירה בקול עדין שזה בסדר, מותר. את מבינה, אני אומרת לעצמי המבוהלת, זה כמו ללכת ברחוב ולהריח פתאום ריח של מאפה נפלא. כשפתאום הפה מתמלא ריר והבטן כאילו זועקת כמה היא צריכה. ואת הולכת אחרי האף, שמוביל אותך בבטחה לאן שהגוף שלך צועק לו ללכת. זו השתוקקות פנימית, איזה רעב שלא קשור לכמה אכלת. זה רעב שמגיע מנפש כמו שלך, כזאת קצת.. אממ.. לא ישרה. ולפעמים חייבים להרשות גם לגוף לדבר. הרי גם ככה לומדים היום בבית הספר לרפואה שההפרדה הזו בין גוף לנפש היא לא בריאה. אז את לא חייבת לקפוץ ישר להדוניזם, אני ממהרת להסביר לעצמי שהפכה ברגע ממבוהלת למתלהבת, ואז שוב מפוחדת מעצמה. אבל לפעמים מספיק עם הדיאטה. הרי הכל כבר מושטר וסודר ויציב נורא. אפשר ללכת רגע עם האף, והבטן, לאורך שביל האבנים הצהובות לעבר איזה לא נודע. הרי בנינו, קשה להכחיש שוואו, זה מריח כל כך נפלא.
