נפל לי ריס באמצע הנסיעה, והחזקתי אותו על האצבע מכינה את עצמי לבקש משאלה. ועל קצה הלשון עמד לי הרצון להיות מאושרת. אבל מחשבה אחרי הייתה על כמה אנוכית המשאלה הזו. הרי אני יכולה לבקש למגר את הרעב העולמי, או להציל חולים ממחלה קשה. אם יש איזה כוח למשאלה אז למה לא לשנות את העולם? ואם אין, אז מה היא בכלל חשובה? ובכלל, מה זה להיות מאושרת? מה חסר לי? מה אני רוצה? אולי בעצם אני רוצה לא להיות מבולבלת. לדעת מה אני רוצה או צריכה. כי לעזאזל אין באמת שום שביל עם אבנים צהובות. יש רק איזה שביל עפר מפותל עם מיליון פניות. אני רק רוצה איזה חץ משמיים, איזו התערבות אלוהית שתגיד לי לפנות לכאן או לשם. איזו ידיעה. אבל אני גם לא מאמינה בכלום, אפילו לא בך. אז לאן עכשיו? קדימה, אחורה, או אולי בכלל לצדדים? קראתי איזו שטות בספרים, שהדרך היא המטרה, ושהצעד החשוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא הראשון. אבל עם כל הכבוד לפילוסופיה בגרוש, הנה עשיתי את הצעד הראשון. מה הצעד הבא?
אז נפל לי ריס באמצע הנסיעה, וצללתי למחשבות קיומיות על אנוכיות, ורצונות ובלבול, ומשמעות האושר, והפחד מחוסר ידיעה. על דרכים ופיתולים ובחירות שאף אחד לא מבטיח לי לאן מובילות, ואיזה רצון עז במורה דרך, או הדרכה. וכשבסוף ויתרתי ותכננתי פשוט לבקש שיהיה בסדר, הרמתי את האצבע וגילתי שאיבדתי את הריס. וזהו, נשארתי רק עם הבלבול ובלי שום משאלה.
מי יודע, אולי יכולתי למגר את הרעב העולמי אם רק הייתי חושבת קצת פחות.
