אתה צריך להתפרק אתה מסביר לי, ומי כמוני מבינה. צריך לשחרר קצת את כל הכאוס, והמחשבות, והמבט אל התהום הזו שמסביבך. ובאמת, אני יודעת. רק שאתה סתם יושב לך על הספסל של שולחן הפיקניק. כוס קפה ביד אחת, וסיגריה בשניה. אבל המבט הזה שלך. המבט שאני עושה כל מה שביכולתי כדי לא להישיר אליו מבט בחזרה, יש בו מין ניצוץ כזה. איזה עונג אדיר. ואני שוכבת על השולחן ערומה ומתפתלת. המצבטים על הפטמות מעבירים בי זרמי חשמל בקצב קבוע. פעם פה ופעם שם. הוונד בין הרגליים מוציא אותי מדעתי. ואתה, אתה עם המבט הזה שלך, בוהה בי ונראה כל כך שקט ומרוכז. מחייך אליי, מלטף לי את הראש, ואז מגביר עוד קצת את העצומה של זרם החשמל. ואני נמסה לתוך עצמי, מתפתלת בלי שליטה מכאב ועונג על שולחן פיקניק בסמטה חשוכה. המחשבות שלי נעלמות לתוך תהום, וסוף סוף קצת שקט לי. ורגע אחרי, או שעה, אתה עוצר, ואני מתנשפת, גמורה. המחשבות זורמות אליי לאט, מיצבות אותי בחזרה. ואני מביטה בך, ופתאום אני מבינה. אתה צריך להשתחרר. ואיכשהו, מהצד שלך, בתוך הכאוס שהובלת אותי לתוכו, מצאת לך קצת שלווה.
לפני שנה. 6 ביולי 2023 בשעה 13:04
