הסיפור שאינו נגמר

חשבתי היום כמה המון אנשים טובים אני מפספסת במירוץ הזה שהוא החיים. כמה חברויות קרובות, ואנשי שיחה, ועצה. כמה אהבות, וכמה כתפיים תומכות פגשתי במהלך חיי. אומרים שלאנשים בוגרים מאוד קשה לייצר חברים חדשים. וזה באמת מאמץ אדיר לפתוח את עצמך למישהו, לתת לו לראות לבפנים. ועוד לפני החדשים, יש לי כל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי, שהכרתי והוקרתי ואהבתי. כאלו שבדרך לשם או לפה, ומפה לשם, קצת נעלמו לי מהחיים. ומנגד, מסביבנו יש עוד כל כך הרבה אנשים טובים שאנחנו עוד לא מכירים. ואני יודעת שלפעמים אנחנו לא רוצים להטריח, או לא יודעים איך לפתח שיחה, ולפעמים אנחנו פשוט באמת רחוקים: פיזית, או במקום שבו אנחנו נמצאים בחיים. אבל יש לי הרגשה כזאת, שאולי, בשקט בשקט, כולנו קצת בודדים. וזו לא בדידות של דחיה. זו בדידות שנובעת מאופי חיים של מירוץ שלא נגמר, מהמרדף התמידי של עבודה, בית וילדים. ופתאום כבר שכחנו כמה אנשים טובים, חברים ומכרים יש סביבנו, וירטואלים או בחיים האמיתיים. ואולי גם הם נמצאים באותו מירוץ בדיוק, וגם הם לא יתנגדו לקצת ביחד. לשיחה, לעצה, לחיבוק, או לכתף חמה. ואולי, אולי גם הם קצת בודדים. אולי.