הוא החליט שצריך לתת לי שם. ואני, יש לי שם. אפילו שניים אם חושבים על זה. שם וירטואלי ושם של החיים האמיתיים. אבל הוא רצה שיהיה לי שם. אולי בעצם תואר? פעם הייתי ילדה, חשבתי לעצמי. אבל המילים לא יצאו לי מהפה. והוא, בהיעדר תשובה, החליט ללכת על השם שידע שאני הכי אשנא. "מהיום את כלבה". אז עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, ולחשתי לו, "לא! בבקשה!" זה לא עבד. פעם אולי אלמד איך כל לא שלי מדליק אותו יותר. ואז הוא החליט שגם לו צריך שם. למרות שיש לו אחד, אפילו שניים. לא כזה שאי פעם אמרתי בקול רם, אבל כזה שמרחף באוויר כשאני חושבת עליו, ממסגר אותו. אבל הוא החליט שהוא צריך שם. וחשבתי לעצמי שלאדוני אני מוכנה. יש בזה איזה נימוס בסיסי ואפשר להתעלם מכל שאר הרטוריקה. אבל גם זה נשאר לי רק בראש, והוא הודיע שמהיום הוא הבעלים שלי. ואני הצטמררתי, וכעסתי והתנענתי במיטה כדי להבהיר כמה זה נורא. זה לא עזר. הוא פנה אליי בתור כלבה, ודרש שאענה לו עם השם שלו בכל תשובה. "ברור כלבה?" וכשהשם לא יצא מהפה בפעם הראשונה חטפתי סטירה. גם בפעם השלישית והרביעית. בסוף זה יצא. "כן בעלים". אבל זה סתם רטוריקה דפוקה חשבתי לעצמי. משחק תפקידים חסר משמעות. אבל הוא החליט שצריך שם. אז בבוקר, כשהגשתי לו את הקפה, כשהוא על הספה ואני על הברכיים בין הרגליים שלו, הוא אמר לי, כל הכבוד כלבה. וכשהוא היה לי בתוך הפה בזמן שהוא קרא את העיתון, כשהוא ליטף לי את הראש כמו חיית מחמד, אני התרגשתי ונרטבתי מהמחשבה. גם כשדרש שאחכך עצמי על הרגל שלו, וכל הראש שלי צעק שאין מצב, שאני לא מסוגלת ולא יכולה, ובטח לא רוצה, אז האגן התחיל לזוז בלי שליטה. והרטבתי לו את הרגל, בזמן שהוא עוד עסוק עם הקפה. והאדמתי והרגשתי כל כך קטנה.
זה סתם שם אמרתי לעצמי. רטוריקה זולה. פשוט תשחקי את המשחק. זה בטח לא משפיע על מי שאת, על מה שאת רוצה. זה סתם שם.
לעזאזל איתך
