אני לא חושבת על אלוהים. יש לי מספיק תהיות וסימני שאלה בחיים. וזו שאלה גדולה מדי שאני יודעת שלא תהיה לה תשובה. אז אני לא חושבת על אלוהים. וכשהנושא עולה בטעות לקדמת הבמה בראש שלי, אני ממהרת לדחוף אותו חזרה לקופסה. אני לא יכולה להתמודד עם שאלות כל כך גדולות, כל כך עמומות. לכן אני גם לא חושבת עליך. על איך אתה, ומה שלומך. על מה אתה מרגיש, והאם אתה מתגעגע. כלומר אני כן, כי אתה משום מה מתעקש לקפוץ לי כל פעם למרכז הבמה. מסתובב כמו טווס ובודק שכולם מכירים בנוכחותך. דוקר עם הנוצות היפות שלך. אז כמו עם אלוהים, גם אותך אני דוחפת לקופסה ומאפסנת במחסני מחשבה אפרורים. ואני מקבלת את זה שאני לא יודעת מה איתך, ואיך אתה, ומשתדלת מאוד לא לחשוב עליך או לחכות לך. כי באמת יש לי מספיק תהיות בחיים, וסימני שאלה. ואין לי כוחות עכשיו לתהות על דברים כל כך גדולים כמו משמעות החיים, או אם יש אלוהים, או על מה שלומך.
אבל אתה חייב להיות אפילו גדול יותר מאלוהים. חייב להנכיח את עצמך, את הבעלות שלך. אז גם כשהוא נשאר יפה בקופסה, אתה מצליח כל פעם להיתקע לי במחשבות, על קדמת הבמ ה.
