"את צריכה מילת ביטחון" הוא הכריז. ואני, בתוקף מי שאני, ומה שאני, התווכחתי כמובן. "זה טיפשי. צריך תקשורת טובה וזהו". אבל הוא התעקש והסביר: "את הולכת להגיד לא הרבה פעמים. ולבכות ולהתחנן. אבל אני לא אפסיק. אני רק אהנה ממך יותר. את חייבת מילת ביטחון. ובתקווה, בסשן טוב, מילת הביטחון תתגלגל לך על הלשון, רגע לפני שאת צועקת אותה, אבל אף פעם לא תצא." ואני, בתוקף מי שאני, ומה שאני, הנהנתי. פחות כי הסכמתי למהות כמו שהייתי עסוקה מדי בלנזול לרצפה. שיהיה, אז יש מילת ביטחון.
ולעזאזל איתו. היא בהחלט התגלגלה לי על הלשון. כשהוא הכאיב לי עם הקיין (שזה סתם שם מכובס למקל שהוא מצא ברחוב אבל בסדר..), חוזר שוב ושוב על אותה נקודה. או כשהוא הפעיל את המצבטים עם החשמל הנוראי הזה שלו, והשאיר אותי ככה. והיא ממש רצתה לצאת, כשכבר לא יכולתי יותר לשאת את הכאב בפטמות, ושמחתי כל כך שהוא קרא לי אליו, רק כדי לגלות שבמקום להוריד את המצבטים המקוללים, הוא רק העלה עוד קצת את הרמה ושלח אותי להמשיך לעסות לו את הגב. ומילא המצבטים, אבל עוד הייתי צריכה בזמן הזה לראות אותו כותב מסמך בפונט אריאל. והעיניים שלי שרפו מהזוועה, ומילת הביטחון כבר חבטה לי בכל רחבי הפה, אבל גם אז היא לא יצאה.
ובסוף, כשהגענו למיטה, והוא חדר אליי כל כך חזק לתחת (הנה, כתבתי את זה. מרוצה?) שכל הגוף שלי צעק. כשהתפתלתי וברחתי רק כדי שיתפוס אותי שוב, ויחדור אליי שוב ושוב. כשמרוב שניסיתי לברוח רק מצאתי את עצמי עם הראש מרוח על הרצפה, הרגלים עוד על המיטה, והוא שממשיך בכל הכוח, נהנה מקולות התחינה. ואלוהים, כמה צעקתי ונאבקתי ובכיתי והתחננתי. זה לא עזר. אבל גם ידעתי שבכל רגע אני יכולה לעצור. ידעתי שאם רק אחליט הכל נגמר. ומילת הביטחון כמו מתעמלת אולימפית עשתה אצלי בורג משולש, ופליק לק לאחור, עם נחיתה מושלמת שניה לפני השפה. אבל היא נשארה שם. נותנת לי את הביטחון להגיע לקצה, ועוד קצת.
וכששכבתי רגע אחרי, עם הראש מונח על החזה שלו, מסדירה נשימה, חשבתי שבסדר, הפעם הוא במקרה צדק. טוב שיש לי מילת ביטחון.
אבל פונט אריאל?? באמת? אין גבול לסדיסט שאתה.
