**טריגר**
אני שוכבת על השמיכה שלי ליד המיטה, מחכה בחוסר סבלנות לבעלים. עברו כבר שעתיים והוא אמור לחזור. כשאני סוף סוף שומעת את הצעדים שלו, אני ממהרת לעבור לארבע. הראש מונח על הרצפה והתחת מתנשא גבוה, כמו שהוא אוהב. הוא נכנס לחדר, ומהתנוחה הזאת אני מצליחה לראות רק את הנעליים שלו, אבל קולות מפתיעים של יבבות מבהילים אותי לרגע. אני מרימה את הראש רק טיפה כדי לראות קצה של נעלי ספורט לבנות של מה שאני מניחה שהוא אישה שהוא מחזיק על הכתף. הוא מתקרב למיטה וזורק אותה עליה. תחזיקי אותה, כלבה, הוא אומר לי, ומסמן עם העיניים לכיוון הידיים שלה. היא שוכבת על המיטה בתנוחה עוברית, כפות הידיים, וכפות הרגליים קשורות בדבק חבלה, והיא כולה רועדת מבכי. להחזיק אותה? אני מסתכלת בבלבול על הבעלים. אבל אני טובה אני חושבת לעצמי. אני לא מכאיבה. זה הוא עושה. אבל הוא כבר הולך להביא משהו מהסלון, ואני קיבלתי הוראה. אז אני ממהרת לעלות על המיטה, יושבת ליד הראש שלה ומושכת את הידיים שלה אליי. היא מתנגדת בהתחלה, מנסה לשמור אותם קרוב לחזה. אז אני לוחשת לה שהכל בסדר, ומלטפת לה את הפנים, והיא נרגעת טיפה ונותנת לי למשוך לה את הידיים אליי. היא כל כך יפה אני חושבת לעצמי, ומנסה להתיישב ככה שאוכל לראות אותה טוב יותר. אני מושכת את הידיים שלה בין הירכיים שלי, כדי לשפר את האחיזה, וממשיכה להחזיק אותם ביד אחת, בזמן שאני נשכבת במיטה, ממקמת את הפנים שלי מול שלה, ומלטפת לה את הלחי עם היד השניה. את יפה אני אומרת לה. והיא מביטה בי בעיניים אדומות מדמעות. הוא חוזר, ותופס לה את הרגליים, מפסק אותם בכוח, והיא שוב מתחילה לצעוק, ולהשתולל. מנסה בכל כוחה להתנגד. אין טעם, אני לוחשת לה. הוא חזק יותר. וכמה שאת מתנגדת את רק מעוררת אותו יותר. אבל זה לא עוזר, והיא ממשיכה לבכות, ולצעוק ולבעוט. והוא ממשיך בשלו, מתעלם מהצעקות ומפשיל לה את המכנסיים והתחתונים בתנועה אחת. החדר מתמלא דממה בזמן שהוא פותח לעצמו לאט את החגורה והמכנסיים, חושף את הזין הזקור שלו, ומתקרב אליה. רק שהצעקות חוזרות מהר מאוד כשהיא מרגישה אותו מאחוריה, ועוד יותר כשהיא מרגישה אותו מנסה לחדור לה לתחת. יש לה פרצוף מבוהל נורא, והיא לא מפסיקה לבכות ולהתחנן. ושניה אחרי, הבהלה שלה מתחלפת בכאב, והיא צועקת בכל כוחה, הדמעות נוזלות לה בלי הפסקה. היא כל כך יפה ככה, עם העיניים הכואבות האלו, אני חושבת לעצמי. הלוואי וגם אני יפה ככה כשהוא מכאיב לי. ובלי לחשוב אני מנשקת אותה בעדינות על הפה, מזיזה לה את השיער מהפנים, ולוחשת לה באוזן, אל תדאגי, עוד קצת זה יגמר. זה תמיד כואב נורא בהתחלה אבל אז הגוף קצת מתרגל. אני לא יודעת אם זה עוזר אבל היא כבר לא מתנגדת, רק ממשיכה עם יבבות חלושות של כניעה עד שהוא גומר בתוכה בקול גדול. בואי לנקות כלבה, הוא אמר לי ואני ממהרת אליו בלי לחשוב, עוזבת את האחיזה שלי בה. אני מתיישבת על הברכיים מולו ומנקה אותו כמו שהוא אוהב. והיא עוד שוכבת שם, מיבבת בלי לזוז. אני מסיימת לנקות אותו והוא ניגש אליה, מתיישב לידה ומלטף לה את הראש ברוך. את בסדר? הוא שואל אותה. והיא מרימה קצת את הראש אליו, ומחייכת חיוך קטן. כן, אני בסדר, היא עונה בקול מותש. בואי, הוא אומר לה, ומושך אותה אליו לחיבוק, והיא מתמסרת אליו, מתייפחת לו על הכתף. ואני, עוד על הרצפה מביטה בהם במבט מבולבל. הם ממשיכין לדבר עוד קצת, ורבע שעה אחרי היא קמה ללכת. את בטוחה שאת בסדר? הוא שואל שוב. בטח, היא עונה לו בחיוך, תודה. ואז היא מתקרבת אליי, מרימה לי את הראש ולוחשת לי, ותודה גם לך. ואז מתקרבת ומנשקת אותי בעדינות על השפתיים. היא יוצאת מהדלת ואני ממשיכה להביט בדלת עוד דקה, עדיין מבולבלת. עד שהבעלים קורא לי שוב. נקי פה ובואי לישון, כלבה.
