ושוב רק רציתי לברוח. הבחוץ הזה, המציאות, והחיים, והמלחמות והפחדים. הכל יותר מדי. ואני מחזיקה את עצמי חזק, עוצרת את הנשימה, מכווצת את השרירים. כי אם הכל יפרוץ ממני בבת אחת כבר לא אוכל לעשות יותר כאילו אני יציבה ומתפקדת. ואין ברירה. אני אמא, ורעיה. צריכים אותי.
ואז יש אותנו, אותי ואותך, וחמצן שמגיע וזורם לי בורידים. והכל קצת משתחרר. והייתי חושבת שזה הזיון החזק, החדירה הכואבת, המכות או ההורדה למטה. שזה הכוח, והאלימות והפריצה לתוכי שמאפשרים לי לשחחר את עצמי מהכלא העצור שבו אני חיה. שהכל קורה איפה שיש את כל הרעש והצלצולים. אבל לפעמים זה דווקא הפוך. אלו רגעי הקסם הקטנים שבהם כל מה שנשאר זה רק אני ואתה. איפה שלא צריך לדבר דינמיקה, ושליטה. לא צריך לעבוד עליה, או להוכיח אותה. היא פשוט שם, טבעית ונפלאה.
ככה הרגשתי שישבתי במקום שלי בין הרגליים שלך, כשאתה שקוע באיזה מסמך משמים, ואני, ביד אחת מלטפת את הזין שלך, ובשניה מחזיקה וקוראת את ספר המסעות על מסעות שקיבלתי ממך. קשה לי להסביר מה היה לי כל כך שלם ברגע הזה, שהיה אולי רגע ואולי שלושים שנה. אולי זה השילוב המושלם בין השקט שהוא אנחנו, הניתוק מהחיים, ומהמציאות, ומהדאגה, שמצטרף לשקט שרק ספר טוב יכול לתת לך. כזה שלוקח אותך מכאן לשם, ומרשה לך להשתהות רגע בעולם אחר שהוא לא שלך. וכשחשבתי על זה, על כמה הסיטואציה הזאת היתה לי נפלאה, נזכרתי פתאום איך בכל פנטזיה שלי הספרים תמיד היו נוכחים בתפאורה. ואיך כשהייתי נערה חולמנית וסגורה, הייתי מתגנבת לקרחת יער בהרי ירושלים, עם תיק עם ספר ותפוח ויושבת ושוקעת בספר. אבל לא פחות הייתי שקועה ברומנטיקה של הסצנה שיצרתי בעצמי, לעצמי, ובחלומות על מה יכול לקרות לנערה לבדה, באמצע קרחת יער, ששקועה בקריאה. והזיכרון הזה התערבב לי עם מציאות שהיא אנחנו. עם איזו הגעה לנחלה. והתבוננתי על עצמי, עם השמלה השחורה והבריות, יושבת על הרצפה לידך, מחזיקה ספר ותוך כדי מלטפת אותך, והרגשתי כל כך יפה, וכל כך שלמה. וחשבתי שהלוואי והייתי יכולה להשאר ככה לנצח. כי לא החזקתי כלום, ונשמתי אוויר במלוא הריאה, והשרירים היו כולם רפויים, בריפיון כזה שמגיעה רק מהתמסרות מלאה. והמציאות, והחיים, והמלחמות והפחדים הפכו לרגע מטושטשים. אבל בעיקר, הכל היה כל כך טבעי ונכון לי. הרי מה יכול להיות טבעי יותר מאשר להיות מתחתך, טובעת לתוך התשוקה שבקריאה ואפופה בתשוקה שלי להיות לך ושלך.
