אמרת לי שאני לא במצב לקבל החלטות בעצמי, שאני צריכה כרגע שליטה הדוקה. וחיפשתי את הרגשת הבושה, את ההתכווצות בפנים של הפגיעה באגו, או את הצמרמורת הזו שעוברת בגוף רק מהשפלה שנובעת מאמת שנזרקת באוויר. אבל לא הרגשתי שום דבר מזה. כל מה שהרגשתי היה הכרת תודה. אני יודעת בעלים, תציל אותי בבקשה?
הקושי הכי גדול שלי עם השליטה הוא ההבנה שזה לא הוגן לבקש מאיש לקחת אותה. שהרצון שלי לשייכות, ובעלות, ושליטה עמוקה הוא אנוכי נורא. זה לבקש יותר מדי. ואני יודעת שאלו צרכים משלימים, ואני יודעת שלא תעשה דבר שלא תרצה. ביררתי את זה שוב ושוב מולך. ובכל זאת, זו נראית לי כמו עסקה לא הוגנת. כי אמנם אתה משתמש בי לרצונך, ולוקח, ופותח, מעמיד, או זורק לפי מצב הרוח הרגעי שלך. אבל בכל רגע ובכל נשימה אתה גם בודק אותי עם העין החדה הזאת שלך, מחליט מה נכון לי ולך באותה שניה. וקשה לי לגשר בין ההרגשה הנפלאה שאני מרגישה כשאני יכולה לשחרר קצת, להרשות לעצמי לרחף באוויר, מנותקת מהכבלים של המציאות והאחריות שמקרקעים אותי כל הזמן לרצפה, ובין זה שאני בתמורה מעבירה את המשקל הזה לך. איזו כפיות טובה. ואיך אהיה מספיק ראויה? אבל אתה מרשה לי את זה, ומבטיח שאתה גם נהנה מזה, ואני כל כך רוצה וצריכה. אז אתה מחליט, ולוקח אחריות מלאה גם על עצמך.
ואני חושבת שאני מתחילה להבין טוב יותר את המשמעות של אסירות תודה. כי כל רגע כזה של העמקה של השליטה אני רק הופכת יותר שלך, ויותר מודה. ואני מרגישה איך השלשלאות שלך, מתהדקות סביבי מעצם ההבנה שלי שזו זכות להיות נשלטת, ועוד יותר כלבה.
