אני לא יודע מתי זה קרה, מתי קיבלתי על עצמי בצורה כל כך שלמה את התפקיד של כלבה. מתי המהות שלי התערבבה עם המקום שלי על הרצפה, בין הרגליים של הבעלים שלי. הייתה שם איזו נקודה, איזה רגע שחומק לי בין האצבעות. אבל אני חושבת שזה בעיקר קרה בתוך ההבנה כמה שקט המקום הזה נותן לי, וכמה הגיון. כמו מסגור מחדש של מי אני כנשלטת, ואולי אפילו של עולם הבדסמ שלי.
כי יש משהו בדנימיקה בין בעלים לכלבה שדורש ממני הכל. התמסרות מלאה, ודאגה לצרכים של הבעלים, וחדות מחשבה שמבקשת כל הזמן להיות מספיק טובה. אבל משהו בדנימיקה הזאת גם מאפשר לי להיות הכל. מקום שלם למי שאני, ולצרכים שלי. כי בעלים דואג לכלבה שלו. הוא בודק שטוב לה, ושהיא מתקדמת בכל האספקטים של החיים. שהיא עובדת, ואוכלת, ומשקיעה ומתקדמת. והוא לא עושה את זה מתוך ויתור על עצמו. להיפך, אחרת פשוט לא אוכל להיות לו כלבה טובה. לא אוכל למלא את הצרכים שלו כשאני לא מספיק שלמה עם עצמי. ופתאום גיליתי שיש לי מקום. ומותר לי לרצות, ולהיות. שאני לא צריכה לפחד מזה, מעצמי. זה המקום שלי להיות אני. חבילה שלמה. אז אחרי שחשפתי בפניו הכל, אחרי שמרחתי את עצמי ואת בושתי על הרצפה מולו, מתחת לרגליים שלו, והוא קיבל אותי בכל זאת, פתאום אני יכולה לנשום לרווחה. יש לי מרחב טעות, ומרחב נשימה, ותוכנית קדימה איך להיות יותר טובה. וזהו. השלמתי עם עצמי. מעכשיו אני כלבה. שלו.
