לא האמנתי שזה יהיה ככה. המחשבה על אחרות זעזעה אותי. ורגשות הקנאה, עם חוסר הביטחון, יצרו אצלי סערה כזאת בבטן שנזלה לי מהעיניים. זה כואב אמרתי פעם לבעלים. יופי, הוא ענה. אני אוהב כשכואב לך. ורגע אחרי כבר ליטף לי את הראש והרגיע אותי שגם כשהוא עם אחרות, יש לו רק כלבה אחת. אבל המחשבה גם גירתה אותי. אולי כי אני אוהבת לכאוב בשביל הבעלים, או אולי כי רציתי ולא ידעתי להגיד לעצמי מה אני צריכה. והכל היה בהדרגה. עד שהגענו לשם. ואז כבר הייתי לגמרי בטוחה. כלומר הסערה עוד הייתה שם, משתוללת לי בבטן. אבל הפעם היא העבירה את הגשמים מהעיניים לתחתונים. והתרגשתי מהמחשבה שאני יכולתי לשרת את הבעלים שלי, לגרום לו להיות גאה בכלבה שלו. אבל גם שמחתי על מה שהוא העניק לי. כמו מתנה. כי יכולתי לחוות, ולנסות, ולהרגיש ולחיות. להיות קצת מה שאני. כלבה זונה.
היא נשענה על הספה לידי, ערומה כולה. ההוא שאיתה מזיין אותה חזק בתחת והפנים שלה מכווצות מכאב. היא הייתה כל כך יפה. וכל מה שחשבתי היה כמה אני רוצה לנשק אותה. להחזיק לה את היד כשהיא ככה. לכאוב איתה. ונראה שהבעלים הבין אותי כי הוא שלח אותי אליה. וליטפתי לה את הפנים בעדינות, ונישקתי אותה. והרגשתי איך היא מתמסרת אליי, להרגשה שהיא לא לבד. היה בזה משהו קסום, במפגש בנינו. הרגשתי שיש לי שותפה לרוח, לרעמים ולברקים ולסערה. שהיא מבינה. וכשהבעלים עבר לזיין אותה, והלב שלי התכווץ לשנייה, חשבתי כמה אני רוצה שיהיה להם נעים. אז נשכבתי תחתיהם כדי לנסות להגיע עם הלשון שלי לענג אותו ואותה. ונדהמתי כמה שמחתי עליה, על מי שהפכה ברגע לכמו איזו שותפה למסע. וכמה התענגתי ממנה, ומהיכולת להרגיש אותה. והם, הבעלים, וההוא, והאחרים, המשיכו לעבור בנינו, ולהשתמש בנו. ואני הייתי כלבה צייתנית וטובה. וגם היא הייתה. אבל כל פעם הצלחנו בשקט גם למצוא מחדש אחת את השנייה. לשלוח יד שמחפשת יד, או פה שמבקש להרגיש עוד קצת, או לשון על פטמה חמה.
