אין לי מילת ביטחון. הוא לקח לי אותה. נזכרתי בזה אתמול, בזמן שהוא זיין אותי בתחת כואב וחזק. לא שהייתי משתמשת בה. אבל המחשבה עליה קפצה לי לראש בזמן שהתפתלתי תחתיו מנסה לברוח מהאחיזה שלו, ומהכאב. כשהוא גמר בקול, לקול הבכי והדמעות שלי, אלו שזרמו ממני וניקו אותי מכל השבוע.
זה היה לא הרבה אחרי שקיבלתי אותה. אפילו בלי ידעתי. גיליתי רק כשבאיזו שיחה, כשעצבנתי אותו והוא סיפר כמה ייהנה להכאיב לי, הגבתי בעקיצה שמזל שיש לי מילת ביטחון. רק שפתאום הוא הרצין ואמר בפשטות, אין לך מילת ביטחון. ואז רגע אחרי שאל, את צריכה אחת? והתשובה קפצה לי לפה מבפנים, בלי מחשבה. לא בעלים.
אז אין לי מילת ביטחון. הוא לקח אותה קצת אחרי שהוא לקח ממני את השם שלי. כשהוא הפך אותי מאישה לכלבה. אני חושבת שזה היה גם באותו הזמן שהוא שיחרר לי משהו שהיה כלוא כל כך עמוק בפנים. אולי כשהוא דרש ממני לקבל את כולי, אפילו את הזונה. אז כשהוא לימד אותי שלא רק שאני יכולה לשחרר ולגמור, ממנו, איתו, מולו, ועל הרגל שלו או עם הקיין שהרגע סימן לי את הבשר. אלא שגם יש לי שליטה עליהן, על הגמירות שלי. ואז גם את זה הוא לקח לי. את הגמירות שלי, והזכות עליהן. ופתאום מצאתי את עצמי מתחננת לגמור שוב, ושוב. או מתחננת שלא עוד, שאני לא יכולה. בעצם גם את זה הוא לקח ממני. את האגו ששמרתי עליו מכל משמר. את המחשבה שאף פעם לא אתחנן ככה. אתחנן שיסכים לזיין אותי, או להכאיב לי. אתחנן שרק ייקח עוד. שרק ייתן לי עוד להיות כלבה.
אבל זה גם היה בערך מתי שהוא לקח את הלבד שלי ממני. ואיתו את החרדה. בערך באותו הזמן שהוא קשר את החבל הזה סביב הלב שלי, וחיבר אותו למטה בין הרגליים. החבל הזה שהוא עיגן לי עם משקולת על הנשמה. כן, בערך אז. כשהוא הפך לי עוגן.
אז הוא לקח ממני את מילת הביטחון שלי, ואת השם שלי. אפילו את הרצונות שלי הוא לקח. או אולי לקח זו לא המילה הנכונה. הוא רק תבע אותם לעצמו. ככה שכל מה שארצה יהיה לרצות אותו. כשהצרכים שלי מתמזגים בשלו. מה את רוצה שאעשה איתך הלילה, הוא שאל כדי להוכיח טענה. כל מה שתרצה בעלים, עניתי בלי מחשבה, ובכנות גמורה.
לכל דבר יש מחיר. זה הכל שיקולים של מה אנחנו משלמים ובתמורה למה. אני נתתי לו את השם שלי, ואת החופש שלי, את הגמירות והרצונות שלי. ואחזור על כל התשלומים האלה ברגע, בלי מחשבה. ואמשיך ואתן לו מה שירצה. כי בתמורה קיבלתי את הביטחון שלי, והעוגן. קיבלתי משמעות,, וחופש מסוג אחר. וקיבלתי אותו. ואת היד הזו שלו על הכתף שמזכירה לי שאני לא לבד, ושיש לי מקום. אותה היד שלפעמים אני מדמיינת איך היא לוחצת לי שוב ושוב על החזה, דואגת שיהיה לי אוויר. מכריחה אותי לנשום בפקודה. כן, זה מה שקיבלתי ממנו. מכונת הנשמה.
