יש לי יחסי שנאה אהבה לכאב. יחסים כל כך מורכבים שאני לא תמיד מבינה. או אולי, אם להיות כנה, אני פשוט לא מבינה. כי כשהוא מכאיב לי אני רק רוצה לברוח. אני רק רוצה שיפסיק. וכשהוא מפסיק אני רק רוצה עוד קצת, רק שימשיך. והבעלים שלי, כולו חושב ומחושב, ומרושע.. לקח ממני את הכאב כבר די בהתחלה. אני אכאיב לך כשתהיי ראויה לזה, הוא אמר לי. כשתהיי מוכנה ותבקשי את זה. ומצאתי את עצמי מתחננת לכאב שאני בכלל לא רוצה. הרי זה כואב נורא. אבל גם כל כך צריכה. ואני לא מבינה. וכשפתאום הוא הודיע שקנה לי שוט לאילוף כלבים, מתנה רק בשבילי, התרגשתי כולי, ורעדתי מפחד. וכשהוא הכאיב לי איתו בכיתי וברחתי, רק כדי לחזור שניה אחרי אליו בחזרה, מוכנה לעוד מכה. זה הפך כמו רוטינה קבועה. אני בורחת ממנו, ורגע אחרי כבר שוב לרגליו, מבקשת עוד. וחשבתי שאולי זה בשבילו. כי אני כל כך רוצה להיות לו הכל. כלי לצרכים שלו. כי אני לא רוצה שיחזיק כלום ממני, כי אני רוצה וצריכה שישחרר עליי את כולו. וברגעים האלו שפתאום עולה לו מחשבה אלימה מולי, כשהראש שלו עובר לחשוב מה עוד יעשה לי, ואיתי, אז כשאני רואה את הניצוץ בעיניים וכמו הבזק של איזה שד פנימי שקבור אצלו, אני כולי חיל ורעדה, אבל גם התרגשות ותשוקה. ואני מתחננת בקול ובלב שיוציא אותו החוצה. שייתן לי לחבק אותו. את השד שלו. שלרגע יאבד שליטה.
אבל יש פה דיסוננס ברור. כי אני יכולה לרצות את הכאב ממנו, ולהתחנן לו רק כי זה הוא. רק כי אני יודעת שהצורך שלו לדאוג לי, להיות לי לא רק טוב אלא גם מטיב, מנצח כל צורך אחר. הוא אף פעם לא יפגע בי. הוא יעצור תמיד רגע לפני. ואני צריכה שייקח הכל, ואני רוצה לתת הכל. אבל רק כי אני יודעת שהוא אף פעם לא ייקח יותר משאני יכולה לתת. והוא, הוא שומר את השד שלו בפנים, מוציא אותו לפעמים, לפרקים, ותמיד בשליטה.
אז כשהוא מכאיב לי אני מרגישה שאני במלחמה. לא מולו, מול עצמי. בין צרכים לא ברורים ובתוך ים של סימני שאלה. בין ראש לגוף, ובין פחד לתשוקה. ואני כואבת, ואני ממלמת לו הבטחות על איך אמיס יום אחד את הגומי של השוט המרושע בתוך אקדח דבק חם, או שאזרוק מהחלון את המקלות המטופשים שהוא אוסף ונותן להם שמות, רק כדי לתכנן איך יעשה בי שמות. אבל אני גם רק מחכה שיוציא אותם מהמגירה. שיחשוב שאני ראויה. שיתן לי לקבל את מה שהוא, ושיתן לי להילחם עם עצמי כדי שאולי יום אחד אדע את מה שאני. שאקבל ואחבק את הצורך לכאוב. ושאולי אפילו, מתישהו שאהיה כבר גדולה, אבין איזה משהו שנראה שהוא כבר יודע, איזה סתירה פנימית שאני עוד מסתירה. ואז, אולי, אוכל לקבל תשובה לשאלה שמרחפת לי בראש בלי הפסקה. שאולי סוף סוף אוכל להגיד שזה בסדר, אני מבינה
