הגיגים דרומיים

תני לי

ללכת,

על מנת

שאחזור.

מחפש אחר מילים,
יש לי קרעי מחשבות.

מחשבות על עתיד,
משהו בי לא שלם,

חסר,

לא רגוע.

לבינתיים,

ירח

מאיר

מעל תמרים.

מדבר,

רוח נעימה,

כיסא נדנדה,

בירה.

היכן,

את?

כבר נכתב ונאמר,

לפניי,

כי:

"כל עוד הנר דולק,

אפשר לתקן".

לעיתים,

התיקון

אינו

שלם,

רק

טלאי,

שמכסה 

על 

שנשבר.

לפתע,
פתאום,
הודעה,
ממך.

את,
שהלכת,
ונותרתי,
בחשכתי.

עכשו,
עדיין,
בעיוורוני,
אך,
בשונה,
כיום,
לוקה,
בסינוור.

אכתוב קצרה היום,

עדיין.

לא קראתי אותך/ממך היום, וזה בסדר..

יצאנו לנופשנו..

לפוש קצת את הערבה,

לאחר הגיענו כדרכנו באיחור..

הגענו בשעת ליל כמעט,

אתמול היה לילה "קשה" זכרונות שהוצפו ועלו..

ביקשתי אותה שתרדים אותי,

ולו לשעה קלה לפני שנמשיך,

ליטפה ונגעה בגבי,

וחשתי,

חשבתי אותך,

כאילו את היא זו שנוגעת בי כך,

שמעבירה יד בשערי וחורשת בגבי צמרמורת.

זהו.

מסתבר ש..

אני,

אני עדיין,

כולי,

שלך.

איני מוכן,

לתת רק "רבע" מליבי,

או חצי מנשמתי,

רוצה להיות שלם,

לה.

עוד יום,
במחבוא ביתי,
צופה במרקע,
שותה קפה בסיגריה,
נמרח ונמתח,
לכל אורכי,
אך..
בפנים,
ככל שנמתח,
מתכווץ.

מהרהר בעצה,
שקיבלתי לפני מס' ימים:
"אולי
ורק אולי,
אתה צריך
להיות
לבד".

משפט חודר,
משפט כואב,
משפט,
אמת.

תודה,
שראית,
שרואה.

זו,

שלא אהיה מושלם עבורה,

אלא,

שלם,

איתה.

קצת ומעט עליי ועצמי,
בורכתי וקוללתי,
בזיכרון.

זיכרון פנומנלי,
איני זוכר שמות,
מתבלבל אף בשמותם של,
שני ילדיי,
בן ובת.

אך,
זוכר כל פרט,
לוחית רישוי,
מפרט,
שיחה,
לבוש,
פנים...

את כל הפנים,
כולם,
זוכר.

זוכר,
את כל מתיי,
באלה שפגעתי,
ובאלה שניסיתי להצילם.

אך מכולם,
רוצה לשכוח את פני הנערות והנערים,
שקיבלתי ועטפתי,
בצפית.

לעיתים,
רוצה לשכוח הכל,
להיות כדמבלדור,
המושך חוט מחשבה/זיכרון,
ומכניס לקדירת הזכרונות.

זה אני,
מי שאני,
מחשבה וזיכרון,
רוגש וכואב,

אך מעל לכל,
אוהב,
לאהוב.

מגלה זאת,

עכשו