רגע מסשן

לא בשום מקום

לא נמצאת

לא מאכילה 

לא משביעה

אוטומט כי אין ברירה 

מבט מזוגג בעיניים וקצת חיוך כי אין ברירה זאת המסכה שחייבים ללבוש בשביל לשרוד.

אוטומט כי אין ברירה

לפעול ולעשות כי זה מה שצריך כלום מעבר כלום מתחת.

המצב ביניים הזה משגע אותי, יוצר תסכול כל כך גדול שמגיע מאי הידיעה ומאי קבלת תשובות. בפועל נשבר לי, כל השבועיים האחרונים גמרו אותי, מרגישה שאני כבר לא סובלת אפילו את עצמי. כל הבלאגן בראש שלי חוגג והשדים עפים בו חופשי, מעירים עשרות פחדים וחששות.

אני חייבת להתאפס על עצמי דיי זה לא אפשרי יותר כך. זה לא בריא לי, לתא שלי ולסביבה שלי. חייבת להפסיק להיות למטה בגלל סיבות לא נכונות. חייבת להפסיק לשקוע וליפול שוב ושוב. מעכשיו אין יותר לוותר לעצמי! אין יותר לתת לעצמי לבסוס בדיכאון ובפחדים, מעכשיו אני מנסה ולא משנה מה תהיי התשובה גם כך זה צריך לקרות במוקדם או במאוחר אז עדיף מוקדם!

מעכשיו אני מפסיקה לפחד!

מעכשיו אני מתמודדת!

בהצלחה לי

ההורים בחול על הסופש עם הקוף אז אנחנו נהנים לנו משבת משפחיתי.

אתמול קנינו משחק קופסה חדש שמדליק ממש נהנו כולנו משנץ לאחריו שיחקנו קצת ארוחת שישי וסרט טוב.

היום מזג האוויר הגשם בבוקר שינו לנו את התוכניות מסלול קל לסתם להסתובב במרכז ביג הקרוב לבית ואת הצהרים עצרנו לאכול באחת המסעדות.

קוף לא הביאה את הנייד שלה גם אתמול וגם היום שזה בכלל עשה את הכל יותר נחמד כולל את המסעדה.

סתם הכל נחמד פה ממש. מלא משחקי קופסה, מנוחה ואפילו קוף למדה רמי והיא טובה ממש או שזה אולי מזל של מתחילים חחחחח.

אני שונאת שאני מתפרצת והיום הצליחו לדרך לי על הרבה נקודות והתפוצצתי בעבודה🤦🏻‍♀️

כועסת על עצמי כל כך. מרגישה שנתתי לכעס להזין את עצמי וזה הוביל להתפוצצות. לא רציתי שזה יקרה אבל כל כך הרבה היה וכל כך עמוס נעשה לי וכל הדריכה בנקודות שלי פתאום הובילו לזה. זה לא בסדר אסור היה לתת לזה לקרות.

כמה כעס עצמי, כמה פחדים ומחשבות קשות.

חגיגות יום ההולדת היו בסימן משפחה. בתחילת הערב ההורים שלי באו ישבו לקפה ועוגה הביאו מתנה והיה ממש נחמד ואז אלינו למושב העלנו איתנו משחק שאהובי קבל והיה ערב מצחיק ונחמד.

הרבה זמן לא צחקתי ככה, כולנו הרבה זמן לא צחקנו כך. מה שמשחק אחד יכול לעשות.

אני לא זוכרת איך קוראים לו....

אוף להתחיל את הבוקר במקום באיחור זה ממש ממש לא כיף!

היום יום ההולדת של אהובי. אין תוכניות או מסיבות אבל הכנתי אתמול עוגה עם הקוף וארוחה שאהובי אוהב. חשבתי בבוקר לקום לפני כולם כהרגלי להעיר את הקוף לנפח בלונים ורק אז להעיר את אהובי לתוך כיף שלי יום הולדת.

הכל התחרבש. במקום לקום ב6 כמו שתכננתי קמתי ב7 וחצי בלחץ היסטרי, מעירה את אהובי מהלחץ וקמה להעיר את הקוף מריצה ארוחת בוקר וקפה לכולנו שיהיה להם רגע לעבור על החומר למבחן היום של קוף באנגלית ורגע לי לשירותים לפחות. הנחמה היחידה היא הצלחתי להספיק הכל הקוף לא איחרה רק את הסיבוב בוקר עם בומבה נאלצתי להשאיר לאהובי.

עכשיו בעבודה, אהובי בבית ואני יודעת שהוא מחכה לי. אז אני חושבת איך לשנות את הפתיח של היום ליותר טוב ויותר שמח. כבר יש לי כמה רעיונות נראה מה אצליח.

העוגה המוכנה

תפס אותי חזק 

אני חושבת שאני פשוט מותשת. כל השבוע האחרון היה יותר מידי בשבילי ועם יותר מידי טריגרים ופחות מידי התייחסות האליהם. 

לא רגועה, לא שקטה, לא מסופקת, לא מסוגלת להכיל. חסרת סבלנות וחסרת מנוחה. 

אני לא מצליחה עוד להתאושש מיום הזיכרון ויום העצמאות הם היו כל כך קשים בשבילי גם בהתמודדות שלי עם עצמי וגם בהתמודדות שלי עם משפחתי. הכעס והכאב לא עוזבים ואין רגע של רגיעה.

כל כך הרבה רעש יש לי בראש, צעקות ויללות שלא נפסקות. חלומות קשוחים ותמונות חוזרות. פאק כבר לא היה לי את זה כמעט עשור! אחותי, המחבל, האוטובוס והסעיינים עוברים בלופ, תמונות שחוזרות על עצמם באותו הסדר אחד אחרי השני, אחותי המחבל האוטובוס והסעיינים מטריפים את לילותי. אני בניהם מנסה לא לאבד, לא לשקוע, לא להישבר, לא להתפוצץ, לא להרוס את כל ההתקדמות וליפול לאחור.

קשה לי כל כך וכואב לי כל כך אני עייפה פשוט עייפה, מותשת!

אין שום תחושה של חג.

אין שום תחושה של שמחה.

אין שום חגיגה.

בדיוק כמו המצב רוח שלי 

יש המון רצון לבכות אבל הדמעות תקועות.

יש המון רצון לשקט אבל לא להיות לבד.

יש המון בדידות בין הרבה אנשים.

יש המון עצב ולא מצליחה לעבור לשמחה.