רגע מסשן

איך יכולים להיות לי רצונות??

שאפילו את מה שאני חייבת אני לא מספיקה!

הפעם היא שהכנתי בצק עלים שמרים במשך יומים עבדתי עליו עד שהפך לקורסונים מדהימים.

יש כל כך הרבה מעבר לבצק והמתיקות שהוא מזכיר. התמונה הזאת מזכירה לי אותו אז בדיוק התחלנו לדבר ועוד 5 ימים מהיום לפני 3 שנים זאת הייתה פעם ראשונה בחיים שלי שקראתי לו "אדוני".

מאז עברתי כל כך הרבה ולצערי הוא בחר לא להישאר במסע איתי ואני מבינה למה, למרות שלפעמים אני מתגעגעת אליו ולשיחות שהיו ולהבנות שהוא תמיד היה מעיר את עייני בהן.

זה פעם ראשונה של הגברים של ה"ונילה גרופ" יהיו במקום אחד.

פעם ראשונה שכולנו כל המשפחות נפגשים ואין הברזות.

אני כבר מתחילה להרגיש יותר אנרגטית וטוב וזה עוזר לי המון.

המשקל שירד עוזר לי להרגיש גם חיצונית יותר טוב עם עצמי

חייבת להשוויץ!

שבת מהנה לכולם 

כולם טוענים שאני מצליחה אבל אני לא מרגישה כך. אני יודעת יש הצלחתו אבל מה הצלחתי בעצם בשבועיים וקצת האחרונים??

1. הצלחתי לסגור את תיק עם הגרוש. 3 שעות של סיוט מתמשך בבית המשפט אבל זה קרה 5 שנים נסגרו ל2 דפים של הסכמות שאף אחד לא מרוצה מהן.

2. קבעתי את התאריכים לשני חלקי האבחון לקוף באישרו של הגרוש. אחרי יויו בין המאבחנת לבינו לתאריכים. 

3. סגרתי קייטנה לקוף שהיא רוצה באישורו של הגרוש. אחרי שהתווכח איתי וניסה ללחוץ את הקוף (מזל שאהובי הצליח להסביר לקוף את החשיבות של מה שהיא רוצה)

4. הצלחתי לעשות בדיקות.

5. הצלחתי להגיע לרופא ולהתחיל לאזן את עצמי אחרי שגילית שאני כמעט בלי ברזל וטמין D וויטמין B12.

6. הצלחתי לעמוד ביעדים בעבודה.

7. הצלחתי לגמור את אהובי כמעט כל לילה למרות הקושי והעייפות.

8. הצלחתי לעזור לאהובי עם העסק החדש שלו.

9. הצלחתי לראות את הקוף ואת אהובי.

10. הצלחתי להחזיק את עצמי ולא להתפוצץ גם שהכל העמיד אותי במבחנים.

11. הצלחתי לא להישבר כמעט וברגעים שכן שזה יהיה בעיקר מול אהובי ממקום פורק שלי ומכיל ועוזר שלו.

12. הצלחתי לדאוג שתהיי ארוחה מזינה כמעט בכל הערבים.

12. הצלחתי לתחזק חלקיתי את הבית גם אם לא שטפתי עשיתי את כל השאר ואפילו כל הכביסה מקופלת.

13. הצלחתי לקבוע מפגש משפחות עם הבנות וכל הילדים בשבת אצל חברה ואפילו לקחתי על עצמי את הקניות לעל האש.

14. הצלחתי לשמור כמעט על כל הגינה שלי גם בשרב הכבד.

15. הצלחתי לרדת 2 קילו.

16. הצלחתי לגרום לנו לשבור שיגרה.

17. הצלחתי לעשות ערבים מהנים רגועים ומפנקים לכל אחד בנפרד גם לאהובי וגם לקוף.

18. הצלחתי לתת לקוף להיות השף במטבח.

זה הרבה אני יודעת אבל גם זה קרה בזכות הרבה הרבה עזרה בעיקר של אהובי. שוב זה נכון שזה הרבה אבל בשבילי הרוב לא מושלם או שלם ב100 באחוזים. מרגישה לא מוצלחת ושנכשלתי בכל הרבה דברים שאותם איני רוצה לרשום אבל הם מהדדים בתוכי שוב שוב בצורה שאינה נגמרת. גם מה שרשום כאן כהצלחה רובם אינם הצלחה מלאה כפי שרציתי או תכננתי או קיוויתי, אולי זה סתם ניסיון שלי להחמיא לעצמי שלא באמת מגיע לי.

אולי בעצם זה החוסר איזון שגורם לי לראות את הכל קשה יותר תחת מעטה העייפות הבלתי נגמרת של החוסרים? אולי עכשיו שאני מטפלת בזה אצליח לראות יותר טוב?

למה תמיד קל כל כך לראות את הרע? לתת לו להשתלט?? למה אני לא מצליחה לעצור לרגע לנשום לראות?? למה הכל קשה כל כך וכואב כל כך?? 

בלתי נראת

בלתי נשמעת

מסתכלים דרכי 

לא כלום לאף אחד

לא כלום לעצמי

נעה ממקום למקום

דואגת ושומרת על כולם.

נעה ממקום למקום 

משאירה הפתעות וסדר.

אך הכל מובן מאליו

ואיש לא רואה.

בפנים ילדה קטנה בוכה 

צורחת את נשמתה.

בפנים שדים מתרוצצים 

הורסים ושוברים.

בפנים רצונות צפים

ושוקעים בחזרה למצולות.

בפנים קיימת אישה

שנשבר לה לחיות.

בין הכל נמצאת אני

מנסה לא ליפול לתהומות

מנסה לא להישבר מהמחשבות

מנסה לעבור עוד יום

ואז אולי הכל יסתדר.

רסיסים מגופי ונפשי

מפוזרים לכל עבר

בלתי נראים, לא חשובים

שביל פירורים שנושר ממני

משאיר לכלוכים בלכתי

אך איש אינו רואה

איש אינו שומע

צעקות של ילדה קטנה

מטומטמת ולא מבינה

אז היא פשוט הולכת, 

בלי לדעת לאן.

רסיסים מגופי ונפשי

נופלים מבלי שבקשתי 

מנסה לאסוף את הגדולים

לא להתפרק, לא להישבר

אך בכל פעם נכשלת 

מאבדת רסיס אחר רסיס

ולא מצליחה להרכיב מחדש

לא שלמה לא מושלמת.

תחת מעטה מחרסינה 

עם חיוך קטן וראש מורם

נמצאת אני, קטנה ומפוחדת

בוכה ושותקת, מסתתרת

משדים שמסתובבים 

מפחדים ששולטים

מצעקות האימה 

ומהסיוטים המציאותיים

נכשלת שוב ושוב

נופלת פעם אחר פעם

כמה מטומטמת את ילדה??

למה את עוד קמה???

תשארי למטה מפגרת

אולי כך הם יפסיקו

אולי כך הכל יפסיק.

מצד אחד בא לי לפוצץ את העולם לעשות שטויות לצאת להתפרע לדפוק את הראש ואת עצמי עד שלא אזכור כלום בבוקר ורק סימנים יזכירו לי רגעים ענוגים.

מצד שני לא מסוגלת לזוז ולא רוצה לזוז לא רוצה אף אחד ושום דבר אין רצון לעשות או להיות. 

למרות כל זה מבטלת את הרצנות ועושה את מה שצריך ומנסה כמה שרק יכולה שזה יהיה על הצד הטוב ביותר, להיות מושלמת בשביל כולם, להיות מושלמת בשבילו! אך מרגישה שנכשלת רגע אחרי רגע ובדבר אחר דבר, תחושה שלא מניחה לי ולא נותנת מרגוע.

כל כך מתוסבכת עם עצמי 

מרגישה כישלון ואכזבה מכל כיוון ובעיקר מעצמי כלפי עצמי. לא מצליחה ולא משנה כמה אני מנסה. כל כך הרבה דברים קורים והכל מתרוצץ לי במוח במעגלים מחרפן אותי לא נותן מרגוע לא נותן אוויר. הימים מתערבבים אחד בשני לא נגמרים ארוכים ומתישים מתסכלים את הלב. הכאב לא עוזב ולא נותן מרגוע.

מספר דו ספרתי של ימים עברתי מהפעם האחרונה שעונגתי והלב כמהה כל כך לתחושה. מנין הימים מהסשן האחרון גבוה מכדי שהרעב יזכור כמה עברו והגוף רק מבקש לכאוב. 

הראש כבר לא יודע כל כך איך להתרכז מה קודם או מה יותר חושב, מכבה שרפה אחר שרפה וכל האפר והפיח מצטברים אצלי במחשבות מעיפים גיצים של רוע של פחדים ושל עצב שאני לא מצליחה לפרוק אותם. 

הכל מבולגן כל כך, כלום לא גמור, כלום לא עד הסוף. שום דבר לא מובן כמו שצריך והכל צריך אותי שם. מנסה לא להישבר לא ליפול, לוקחת נשימה אחר נשימה, עובדת עם כל מה שאהובי לימד אותי ובכל היכולות שלי. נלחמת לא להתפרץ ולא להתפוצץ. נלחמת להבין ולא להתגונן. נלחמת להיות ולא להעלם.

נלחמת לנשום לצוף עם הראש מעל גלי הכאב והרוע של השדים. והכי הכי נלחמת לא להישבר ממחשבות רעות, ממחשבות הורסות. מכעס עצמי, מהלקאה עצמית ומהכאב הענק הזה שתקוע בפנים לא משתחרר.

כל המילים מבולגנות גם פה גם בראש אולי עדיף לעצור את ההשתפכות במטומטמת הזאת??? הרי גם כך זה לא באמת עוזר לי או משנה לי משהו. הכתיבה גם היא כבר לא מספיקה.

אפשר להפסיק את הצעקות??????

כמה רוע יכול להיות באדם אחד שפעם טען שאהב אותי. כמה אי הסתכלות ואי אכפתיות ולא רק כלפי אלא כלפי הבת שלו.

קרב הסיום הזה היה הקשה מכולם בהתאם למה שהוא. מלחמה ארוכה של 5 שנים שגם עכשיו אני לא בטוחה שהיא באמת נגמרה ולכמה זמן הכל יחזיק. אני כן יודעת שבעיקר לי היה על מה לוותר כי הרוב אצלי, אני גם מבינה שעל מנת לתת לו צריך לקחת לי ואפילו הגעתי ממקום של מוכנות לויתורים מסויימים, אבל קרה כל כך הרבה והשתנה כל כך הרבה במהלך הדיון שלא הייתי מוכנה לזה וזה כואב לי כל כך כי זה לא בא מהמקום הנכון ולא מהראיה הנכונה אלא מחוסר ברירה. התחושה היא שהצמידו אותי לקיר ונתנו לי לבחור בין אגרוף לפנים או לבטן ואין דרך לצאת מזה מבלי לחטוף וחטפתי, אויי כמה שחטפתי כמויות של רוע וגועל. היו גם ניסיונות שלא הצליחו, שהתחמקתי וגם החזרתי לא קצת (לפחות אני רוצה להאמין) אך עדין מרגישה שהפסדתי במלחמה.

מרגישה שנכשלתי וממש, למרות שכולם אומרים שיצא דווקא די טוב, שזה בסדר ושלמרות הגזרות החדשות הצלחנו. אבל מה שווה ההצלחה הזאת שאני מרגישה שלא רואים את הקוף?? מה שווה ההצלחה הזאת ששוב סדרי עולם משתנים לחלוטין לה ולי על פי הגחמות שלו?? ושעדין רגע אחרי הוא חוזר לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שנקבע.

התוכנית שלו עבדה ועכשיו ידי כבולות ואני לא יודעת מה ואיך לפעול. הגזרות עוד לא הצליחו להתעקל במוח וכבר מגיעות הדרישות, בלי שניה לקחת אוויר, בלי שניה ללקק את הפצעים ואני רק רוצה לרגע להתכרבל ולבכות את נשמתי החוצה, לא יודעת מה ואיך להגיב ולא יודעת מה לעשות. אולי זה רק הוכחה שלא פצעתי מספיק?? בעצם זה הוכחה שהפסדתי!

לא בשום מקום

לא נמצאת

לא מאכילה 

לא משביעה

אוטומט כי אין ברירה 

מבט מזוגג בעיניים וקצת חיוך כי אין ברירה זאת המסכה שחייבים ללבוש בשביל לשרוד.

אוטומט כי אין ברירה

לפעול ולעשות כי זה מה שצריך כלום מעבר כלום מתחת.

המצב ביניים הזה משגע אותי, יוצר תסכול כל כך גדול שמגיע מאי הידיעה ומאי קבלת תשובות. בפועל נשבר לי, כל השבועיים האחרונים גמרו אותי, מרגישה שאני כבר לא סובלת אפילו את עצמי. כל הבלאגן בראש שלי חוגג והשדים עפים בו חופשי, מעירים עשרות פחדים וחששות.

אני חייבת להתאפס על עצמי דיי זה לא אפשרי יותר כך. זה לא בריא לי, לתא שלי ולסביבה שלי. חייבת להפסיק להיות למטה בגלל סיבות לא נכונות. חייבת להפסיק לשקוע וליפול שוב ושוב. מעכשיו אין יותר לוותר לעצמי! אין יותר לתת לעצמי לבסוס בדיכאון ובפחדים, מעכשיו אני מנסה ולא משנה מה תהיי התשובה גם כך זה צריך לקרות במוקדם או במאוחר אז עדיף מוקדם!

מעכשיו אני מפסיקה לפחד!

מעכשיו אני מתמודדת!

בהצלחה לי