כמה רוע יכול להיות באדם אחד שפעם טען שאהב אותי. כמה אי הסתכלות ואי אכפתיות ולא רק כלפי אלא כלפי הבת שלו.
קרב הסיום הזה היה הקשה מכולם בהתאם למה שהוא. מלחמה ארוכה של 5 שנים שגם עכשיו אני לא בטוחה שהיא באמת נגמרה ולכמה זמן הכל יחזיק. אני כן יודעת שבעיקר לי היה על מה לוותר כי הרוב אצלי, אני גם מבינה שעל מנת לתת לו צריך לקחת לי ואפילו הגעתי ממקום של מוכנות לויתורים מסויימים, אבל קרה כל כך הרבה והשתנה כל כך הרבה במהלך הדיון שלא הייתי מוכנה לזה וזה כואב לי כל כך כי זה לא בא מהמקום הנכון ולא מהראיה הנכונה אלא מחוסר ברירה. התחושה היא שהצמידו אותי לקיר ונתנו לי לבחור בין אגרוף לפנים או לבטן ואין דרך לצאת מזה מבלי לחטוף וחטפתי, אויי כמה שחטפתי כמויות של רוע וגועל. היו גם ניסיונות שלא הצליחו, שהתחמקתי וגם החזרתי לא קצת (לפחות אני רוצה להאמין) אך עדין מרגישה שהפסדתי במלחמה.
מרגישה שנכשלתי וממש, למרות שכולם אומרים שיצא דווקא די טוב, שזה בסדר ושלמרות הגזרות החדשות הצלחנו. אבל מה שווה ההצלחה הזאת שאני מרגישה שלא רואים את הקוף?? מה שווה ההצלחה הזאת ששוב סדרי עולם משתנים לחלוטין לה ולי על פי הגחמות שלו?? ושעדין רגע אחרי הוא חוזר לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שנקבע.
התוכנית שלו עבדה ועכשיו ידי כבולות ואני לא יודעת מה ואיך לפעול. הגזרות עוד לא הצליחו להתעקל במוח וכבר מגיעות הדרישות, בלי שניה לקחת אוויר, בלי שניה ללקק את הפצעים ואני רק רוצה לרגע להתכרבל ולבכות את נשמתי החוצה, לא יודעת מה ואיך להגיב ולא יודעת מה לעשות. אולי זה רק הוכחה שלא פצעתי מספיק?? בעצם זה הוכחה שהפסדתי!
