מצד אחד בא לי לפוצץ את העולם לעשות שטויות לצאת להתפרע לדפוק את הראש ואת עצמי עד שלא אזכור כלום בבוקר ורק סימנים יזכירו לי רגעים ענוגים.
מצד שני לא מסוגלת לזוז ולא רוצה לזוז לא רוצה אף אחד ושום דבר אין רצון לעשות או להיות.
למרות כל זה מבטלת את הרצנות ועושה את מה שצריך ומנסה כמה שרק יכולה שזה יהיה על הצד הטוב ביותר, להיות מושלמת בשביל כולם, להיות מושלמת בשבילו! אך מרגישה שנכשלת רגע אחרי רגע ובדבר אחר דבר, תחושה שלא מניחה לי ולא נותנת מרגוע.
כל כך מתוסבכת עם עצמי
מרגישה כישלון ואכזבה מכל כיוון ובעיקר מעצמי כלפי עצמי. לא מצליחה ולא משנה כמה אני מנסה. כל כך הרבה דברים קורים והכל מתרוצץ לי במוח במעגלים מחרפן אותי לא נותן מרגוע לא נותן אוויר. הימים מתערבבים אחד בשני לא נגמרים ארוכים ומתישים מתסכלים את הלב. הכאב לא עוזב ולא נותן מרגוע.
מספר דו ספרתי של ימים עברתי מהפעם האחרונה שעונגתי והלב כמהה כל כך לתחושה. מנין הימים מהסשן האחרון גבוה מכדי שהרעב יזכור כמה עברו והגוף רק מבקש לכאוב.
הראש כבר לא יודע כל כך איך להתרכז מה קודם או מה יותר חושב, מכבה שרפה אחר שרפה וכל האפר והפיח מצטברים אצלי במחשבות מעיפים גיצים של רוע של פחדים ושל עצב שאני לא מצליחה לפרוק אותם.
הכל מבולגן כל כך, כלום לא גמור, כלום לא עד הסוף. שום דבר לא מובן כמו שצריך והכל צריך אותי שם. מנסה לא להישבר לא ליפול, לוקחת נשימה אחר נשימה, עובדת עם כל מה שאהובי לימד אותי ובכל היכולות שלי. נלחמת לא להתפרץ ולא להתפוצץ. נלחמת להבין ולא להתגונן. נלחמת להיות ולא להעלם.
נלחמת לנשום לצוף עם הראש מעל גלי הכאב והרוע של השדים. והכי הכי נלחמת לא להישבר ממחשבות רעות, ממחשבות הורסות. מכעס עצמי, מהלקאה עצמית ומהכאב הענק הזה שתקוע בפנים לא משתחרר.
כל המילים מבולגנות גם פה גם בראש אולי עדיף לעצור את ההשתפכות במטומטמת הזאת??? הרי גם כך זה לא באמת עוזר לי או משנה לי משהו. הכתיבה גם היא כבר לא מספיקה.
אפשר להפסיק את הצעקות??????
