רגע מסשן

רסיסים מגופי ונפשי

מפוזרים לכל עבר

בלתי נראים, לא חשובים

שביל פירורים שנושר ממני

משאיר לכלוכים בלכתי

אך איש אינו רואה

איש אינו שומע

צעקות של ילדה קטנה

מטומטמת ולא מבינה

אז היא פשוט הולכת, 

בלי לדעת לאן.

רסיסים מגופי ונפשי

נופלים מבלי שבקשתי 

מנסה לאסוף את הגדולים

לא להתפרק, לא להישבר

אך בכל פעם נכשלת 

מאבדת רסיס אחר רסיס

ולא מצליחה להרכיב מחדש

לא שלמה לא מושלמת.

תחת מעטה מחרסינה 

עם חיוך קטן וראש מורם

נמצאת אני, קטנה ומפוחדת

בוכה ושותקת, מסתתרת

משדים שמסתובבים 

מפחדים ששולטים

מצעקות האימה 

ומהסיוטים המציאותיים

נכשלת שוב ושוב

נופלת פעם אחר פעם

כמה מטומטמת את ילדה??

למה את עוד קמה???

תשארי למטה מפגרת

אולי כך הם יפסיקו

אולי כך הכל יפסיק.