כל כך הרבה שנים עברו ואם זאת יום הזיכרון הזה מרגש כמו הראשון.
הגעגוע לא קטן אלא רק גדל וגדל עם הזמן.
הזמן לא באמת מרפא אלא רק מלמד אותך לחיות עם הכאב.
החברים בסוף בונים חיים ובתים וכבר לא מגיעים.
העולם כולו ממשיך ורק אנחנו המשפחות נשארות עם השכול, לשמור אותו במשך השנה עד ליום הזיכרון הבא ואין החלפת משמרות אלא רק אבוקות חדשות שנוספות.
בשביל יותר מידי אנשים יום הזיכרון הזה הוא הפעם הראשונה בתור "שכול". איבדנו כל כך הרבה השנה הזאת וזה כאב שקשה להכיל ולהבין אותו.
שרי שלי, אחותי היקרה אני יודעת שהיית שם לקבל אותם ולשמור עליהם מהסבל שעברו. אני יודעת שהמסיבה ממשיכה שם והיא הכי גדולה ויפה, כי רובם הם רק נערים ונערות (גם כחיילם) שעוד לא התחילו את החיים ורוצים רק לשמוח. אני יודעת שגם את אחותי רוקדת איתם.
שרי הי"ד נרצחה בפיגוע ב4.8.02. היא הייתה אחותי הגדולה. היא הייתה בת 20 והיא הייתה חברה טובה שלי. היא אהבה לדאוג לכולם. היא אהבה לרקוד. היא אהבה לחיות והיא לא רצתה להילחם יותר אחרי שסיימה צבא אלא רק ללמוד ולחיות ומחבל לקח לה ולנו את החלום.
איזה ערך יש לחיים היום? שגם אחרי שהוכפל מספר הנרצחים בטרור וגם אחרי כל החיילים שנפלו במלחמה הזאת, הרציחות והאלימות בנינו אינן מפסיקות.
איזה ערך יש לצו שלהם היום? שגם אחרי ה7.10 לא הצלחנו להישאר מאוחדים בשביל הנופלים והחטופים.
איזה פרצוף יש לנו להסתכל על כל הנופלים בכל המערכות ונפגעי פעולות האיבה עכשיו? הם בטוח מתביישים בנו נורא.
מי יכול להסתכל לנו, למשפחות השכול בעיניים עכשיו??? מי יכול להבטיח שוב שהכל יהיה בסדר??? מי יכול להרים את הראש ולהגיד שהמוות של דוד שלי לא לחינם??? וכן הייתי רוצה את זה דווקא עכשיו שעוד רגע אפקוד את קבר אחותי ואכאב את זה שאין כמה אני לכל הקברים של הקרובים בדם ובלב שאיבדתי במלחמות ובטרור. האם יש מישהו שבאמת אבל באמת מסגול להבטיח שלא יהיה מלחמות יותר??
מתי איבדנו את ערך החיים? מתי הפסקנו לכבד את כוח המילה "מוות" ואת הכוח שלה?? שהיום כל נער/ה מסתובבים עם כלי רצח להגנה ולא כי הוא חייל.
קברנו משפחות בשם הארץ הזאת! וכל מה שקבלנו בחזרה היה כלום אחד גדול! ערמת שקרים והבטחות ריקות!
ראיתי געגוע למתים מהיום שנולדתי וחוויתי אובדן ענק משל עצמי, למדתי מה זה לחיות את הגעגוע הזה למרות שהבטיחו שלא! ולמרות הכל גדלתי והתפתחתי וניסיתי ועדין מנסה בכל כוחי להצליח להביא קצת יותר אושר למשפחתי כי את החלל לעולם לא אוכל למלא ואגלה לכם שזה נעשה קשה יותר ויותר למצוא שמחות קטנות שהכל מסביב מחשיך כל כך, שרוע עורב בכל פינה והוא לא רק בגלל אוייבנו אלא בגלל אחינו ושכנינו, שבחדשות מדווחים כל ערב על הרוגים ולא רק בגלל המלחמה באויבנואלא גם בגלל מלחמות בנינו.
בזמן האחרון בעיקר מאז התחילה המלחמה אני מוצאת את עצמי מסתגרת יותר ויותר, מפחדת יותר ויותר, מרכינה את הראש ברחוב ומתרחקת מקול צעקות, נותנת לעקוף או להידחף לפני לא בכוונה כי אני רוצה, אבל בלי להתווכח או לריב בגלל הפחד מהתגובה שתגיע מהצד השני ומכך שהוא יכול לפגוע בי. אני בוחרת לנהוג כך לא רק בגלל הפחד אלא גם בגלל שכך צריך להתנהג! כי אני מעדיפה לזקוף לקו זכות ולהבין שכנראה יש לו משהו שהוא באמת דחוף שבגללו הוא נאלץ לנהוג כך.
אני מפחדת להסתובב היום ברחוב לא רק כי יש מלחמה וטילים ומחבלים אלא כי יש (אני לא בטוחה איך לקרוא להם) יצורים שמשעמם להם וחושבים שלהציק לי או לכלבה זה בסדר ואם אני חלילה אתלונן על רעש או על ההתנהגות של אותם יצורים והם ידעו אז אחטוף כפליים. אני מנסה להבין שאולי זה אי הבנה כי כנראה מעולם לא הסבירו להם איך להתנהג ומה נכון או לא אז הם לא מתכוונים.
תקראו לי תמימה או נאיבית אבל זה מה שנשאר לי, להאמין. להאמין שלמרות כל הרוע שראיתי וחוויתי בחיים ולמרות כל הכאב, הטוב עדין לא הפסיד. שעדין יש סיכוי שלא הכל אבוד כי אחרת למה בעצם אנחנו עוד פה?
התור ילדה כל שנה ביום הזיכרון היינו נוסעים לקרית ענבים לתת כבוד לדוד שלי (אח של סבתא מצד אמא) שנהרג במלחמת התש"ח. בתור ילדה זה היה סוג של "יום כיף" נוסעים לירושלים נפגשים עם סבתא וסבא ודודה שלי והבן שלה, אומנם יש טקס שמשעמם קצת אבל אחרי זה נוסעים לעשות פיקניק בחורשה ליד עם בורקסים וביצים קשות, גם שעברנו רחוק תמיד נסענו כל יום הזיכרון עד הרצח שלי אחותי.
עם השנים עלו אליו פחות אנשים בהתחלה זה היה בן דודה שלי שנהרג בתאונת עבודה ואז אחותי בפיגוע מה שגרם שאנחנו כמשפחה לא באים יותר ביום הזיכרו עצמו, אחרי זה סבא נפטר וכעבר כמה שנים סבתא כבר לא יכלה ללכת ולאחר מכן דודה שלי נפטרה וכך יוצא שכבר כמה שנים דוד שלי לבד ביום הזיכרון.
מאז שאחותי נרצחה ניסיתי פעם לעלות לעשות את יום הזיכרון שם אצלו אז עוד סבתי ודודתי היו בחיים, הקושי בזה שלא הזכירו בכלל את נפגעי פעולת האיבה כיוון שזה בית עלמין צבאי בלבד הכאיבה לי, וגם זה שהורי נשארו ליד הקבר של אחותי ואני לא שם קרע את ליבי. כך שמאז אותו יום זיכרון לא הצלחתי לחזור על זה שוב.
מאז שהוא נשאר לבד ביום הזיכרון אנחנו כמשפחה (הורי אני ואחי) משתדלים למצוא רגע לעלות עליו סביב יום הזיכרון להדליק לו נר ולהגיד לו שלמרות שאנחנו לא לידו באותו יום שאנחנו לא שוכחים אותו.
מקווה למצוא רגע לעשות את זה בקרוב ומתנחמת בזה שלפחות אמי הייתה שם ביום הולדת שלו בתחילת החודש.
מרגישה את העצבים שלי רק מתגברים עוד ועוד. הכל מציק הכל מעצבן.
אני מנסה להרגיע את עצמי ומתעצבנת יותר. אני מנסה לנשום אבל אין לי כל כך איך. אז אני מנסה פשוט להיות שקופה כמה שפחות ולדבר כמה שפחות להגיד. כך עדיף שאני לא התפרץ שאני לא התפוצץ.
מזל שהקוף אצל אבא שלה היום זה עוזר לי לשמור על עצמי.
מנסה להעסיק אותי גם במשימות שבדרך כלל הכי שנואות עלי רק על מנת לא לשקוע בזה יותר מידי בעבודה ההתמקדות והמוזיקה עזרו אולי גם פה זה יעזור.
אני שונאת את עצמי כך!
אני שונאת לכעוס ואני כועסת על עצמי שאני כעוסה ואני אפילו לא מבינה באמת למה, שזה בכלל דבר מתסכל בפני עצמו.
מהרגעים שמעדיפה פשוט לא להיות בשום מקום ולא להיות ליד אף אחד.
מזל שלדעת אהובי לדחוף את הראש שלו בין רגלי זה תרפייה, ואני כמו זונה טובה מוכנה תמיד ורוצה תמיד. כך שכל הסופ"ש ברחנו שנינו למחוזות שלנו לקבל מזון לנפש שלנו, המשכנו את התרפיה הזאת גם לתוך ראשון ושני שני מכורים שלא רוצים להפסיק.
אתמול אהובי היה עייף נפשית ופיזית ואחרי מקלחת משותפת שבה ניקיתי את היום מעליו נכנסנו למיטה ונתתי לו פינוק לפני השינה לעזור לו לישון קצת יותר טוב. התגעגעתי לפנק אותו כל כך ואני עדין מתגעגעת לטעם שלו. אני כל כך אוהבת למצוץ אותו, לשמוע את הנשימות של אהובי וגניחות השקטות שלו, להרגיש את הזין המושלם שלו גדל בפה שלי ואיך הוא ממלא לי אותו, להרגיש את הביצים שלו ביד שלי זזות מכווצים קטנים שמציצה גורמת ואז לשאוב אותן לפי ולשחק בהן בלשון, להרגיש את הזין של אהובי מגיע למלאות שיא ולהיחנק עליו, לנוע על כולו ולעטוף את כולו להביא את אהובי לשיא ולעצור רק על מנת למשוך את הרגע הזה לעוד רגע ובסוף שמגיע השחרור עם הפעימות של הגמירה אני זוכה בפרס שלי בממתק הכי טעים ומפנק בעולם.
מתגעגעת לזין שלי. מתגעגעת לטעם שלו. וזה למרות שהוא פה איתי ולידי, אבל כרגע הגמירות מוקדשות למקום אחר והגעגוע לטעם נשאר על שפתיי בזמן שהכוס בוער מרצון לעוד ומהשימוש בו שרק מעיר רעב נוסף ומחרמן יותר.
